משפחתו
ולאלה בינינו ״אשר לא ידעו את יוסף״ אוסיף ולו גם שורות אחדות על משפחתו. זה מצטרף לדמות.
משפחתו — יוצאי רוסיה. אביו רוקח מדופלם ואיש מתקדם בדיעותיו. בעקבות אסון מוות במשפחה, כנראה, חל בו משבר רוחני וקיבל על עצמו אורח חיים מסורתי־דתי מובהק, לכל פרטיו. את דעותיו לא כפה על זולתו, אף לא בחוג משפחתו, פרט לכשרות. אולם הוא עצמו היה אדוק מצוות ואף בצורת הלבוש.
לפתח־תקוה הגיעה המשפחה ב־1913 וישראל אז בן שבע. האב היה הרוקח של המושבה. נוסף לכך למד מלאכת־מוהל והשתדל לקיים מצווה זאת בכל מאודו. ביחוד היה עוקב אחרי משפחות אשר חשש שלא ידקדקו בהכנסת הבן הנולד בבריתו של אברהם.
זכורני ואנחנו, חלק מהקבוצה בהתהוותה, עבדנו בעין גנים, בקבוצת הבנאים הראשונה ומרים הרה ללדת. הרוקח ידע המתהווה, ומשילדה, הופיע במעוננו ביום השמיני, בלווית הרב הזקן של פ״ת. כמה מלבבת היתה התמונה: בהשכמת הבוקר פסעו ובאו שני הישישים נמוכי הקומה, צנומים ומזוקנים, והמרחק מהמושבה היה גדול למדי. ואחרי מעשה ברית המילה יצא ר׳ אריה־ליב פרידמן מחדר היולדת כמרקד, מוחא כף וקורא: ״מזל טוב, איוד, איוד!״ כמציל נפש נדמה האיש. הרך הנולד, בעל הדבר, היה אמנון זיו עד היום הזה.
ואחותו הבכירה של ישראל רוזה פרידמן, גם היא מצאה את מנוחתה בבית הקברות שלנו.
רוזה, דמות נדירה, אצילת נפש ואצילת הליכות. חכמת לב, אשר יודעיה היו אומרים עליה שהיא הקדימה להיוולד שלא בתקופתה. לשכמותה, בתכונותיה והליכותיה אולי תתאם דמות האדם בעתיד הרחוק, בחברה כלילת השלמות. חבריה, ידידיה הקרובים היו אומרים: רוזה היא כמו הר, כל שמתקרבים אליה נראתה גדולה יותר, מרשימה יותר.
ולאחרונה יהודית, אשת נעוריו. יהודית החכמה, הנבונה בכל משקלן הטוב של המלים.
הם הגיעו יחד מתל־עדשים לגבע, ודומני שידה היא הכריעה בהליכה זו. היא היתה לא רק עזר כנגדו בחיים, אלא משענת נאמנה ומנחה.
בת עשירים מופלגים היתה, ממשפחה מתבוללת בהולנד, וראה זה פלא, כיצד היא בבהירות עינה, בעמקות שכלה ובהערכה מעשית טובה ונדירה ידעה לבוא ולדבוק בקבוצה ובאנשיה, ולשאת כל זאת במסיבות החיים, אשר זימן לה גורלה, מסיבות אשר לא יאומן כי יסופר. אילו זכינו והאריכה ימים, היתה ודאי מתבלטת כאחת מדמויות האשה הנדירות בקבוצתנו ובתנועה הקבוצתית כולה. לתלמידיה בבית הספר זכורים היטב, הימים המעטים אשר הספיקה לעבוד עמהם.
יהי זכרו של ישראל וזכרם של אלה הנאהבים והנעימים שנלוו אליו והלכו לעולמם, שלא בעיתם, שמור וברוך בתוכנו.
יעקב