דברים על אבא
ב־14 למרץ 1920 - קהיר - נולד אבא הבכור למשפחה מרובת ילדים.
אביו היה סוחר בסחורה קמעונאית. אמו - היתה מיילדת בבתים פרטיים ועשירי מצרים היו נעזרים בשרותיה.
את לימודיו עשה אבא בבית הספר המיסיונרי צרפתי-ערבי, שם סיים 12 שנות לימוד. ומכיון שהיה שקדן מטבעו ותלמיד חרוץ, היה באופן קבוע מקבל את ה"דגל" ־ מעין אות שבועי להצטיינות בלימודים.
בגיל 18 הצטרף לעבודה עם אביו ונשלח למזרח הרחוק כדי לסחור בסחורות ולשלחן למצרים. השנה היתה 1939 - הארץ סין. מלחמת העולם ה-2 פרצה וכך בחור צעיר בן 19 עם נתינות איטלקית היה מחויב להשאר שם שש שנים עד תום המלחמה. רוב זמנו בילה ביפן, קנה סחורות ומכרן ואת הרווחים שלח למשפחתו ובכך עזר רבות להרחבת עסק המשפחה.
לקראת סוף 1945 והוא כבר בן 25, חזר דרך הודו למצרים באניית- משאות. הוא יצא למסע ב-14 למרץ, שזה הוא גם יום הולדתו, וחזר ב-14 למרץ 1945 למצרים. בבית התקבל בשמחה רבה - דודים ודודות באו לראות את הבן האבוד ששב הביתה.
שנה לאחר מכן ב-29.6.48 התחתן אבא וכעבור שנה נולד שמעון. בארץ - הכרזת המדינה, ומעל שמי מצרים טסים מטוסים. ברחובות החלה תסיסה כנגד היהודים, וההורים היו המשפחה היהודיה היחידה בבנין הקומות. כל ערב היו סירנות תוך הטענה שהישראלים באים להפציץ את מצרים וכל המשפחות בבנין ירדו למקלט מלבד המשפחה שלנו - וזאת בגלל שמעון שהיה עוד תינוק. וכך עברה השמועה כי המשפחה היהודית הזו לא יורדת משום שהיא עושה סימנים למטוסים הישראלים כדי לעזור להם. כאן החלה להתעורר המחשבה לבוא לארץ ישראל.
ביום ראשון אחד נכנסו בולדוזרים לרחוב המסחר להרוס את החנויות, תוך השמעת צעקות - ״מוות ליהודים! מוות ליהודים!" אבא עם אביו ועוד כמה אנשים מהמשפחה נסגרו בחנות שלהם והערבים, שכל השנים עבדו איתם, הלשינו על מקומם. הודות למשטרה המצרית שבאה תוך זמן קצר ופיזרה את ההפגנות, הצליחו להגיע לביתם, ושם נתגבשה דעתם לעלות לארץ.
מכיון שהיתה להם נתינות איטלקית, נסעו לישראל דרך איטליה. את רוב רכושם השאירו מאחור, כשמשפחתו של אבא הצליחה להמיר את הכסף שהוציאו בסחורות ובבגדים.
לאחר שהייה של ארבעה ימים באוניה מפוארת - הגיעו לאיטליה, שם התגוררו במחנה עולים עד לעלייתם ארצה.
תחילה עברו מבית עולים אחד לשני וגרו במעברה, אך נשארו שם בקושי ליומיים ואז הופנו דרך מזכירות העליה לקבוצת גבע. לאחר ביקור קצר של ששי-שבת בגבע ושיחה עם מרכז המשק דאז - אליוקים ז״ל, החליטו לעבור לקבוץ. התרשמותם העיקרית היתה מהנקיון והטיפוח של הקיבוץ. קשה לתאר מעבר של זוג צעיר עם ילד הבא ממקום עשיר - אבא בחליפות ואמא בשמלות וגרבי משי, מחוסרי שפה עברית - אל תנאים קשים בהם הכל של כולם והכל שכבר היה - מועט היה. אך אבא - כאילו ולא השפיע עליו המעבר.
כל עבודה שניתנה לו מהמכבסה - דיר - כרם - מטעים ופרדס - קיבל באהבה אמיתית. בשביל אבא ״עבודה״ לא היתה מילה נוספת במילון. הוא היה איש מעשה אמיתי שהאמין כי כל עבודה מכבדת את בעליה. ואמנם כך היה - אדם חרוץ, זריז ומסור.
מטרתו היתה לייעל, לשפר ולהכניס רווחים - ואכן אחד ממעשיו היה הכנסת התקציב הכולל. הקבוצה היתה בשבילו - ״אני״; כל חסכון בשביל הקבוצה גרם לו לאושר רב. בצבא שרת כחובש ואהב את תפקידו. הוא היה אבא שנוסע לעיר ומציף אותנו במתנות.
ב-1970, בקשו ממנו לעבור להנהלת חשבונות לעבוד יחד עם נחשון ידין. לאחר השתלמות קצרה בהנהלת חשבונות נכנס לעבודה וכמו תמיד במלוא המרץ. כעבור זמן קצר קיבל התקף לב, אך לאחר שהתאושש חזר לעבודה למשך כעשר שנים נוספות. בעבודתו זו השקיע את כל נפשו. במקום שיש אדם, היה נוהג לומר, צריך להשקיע יותר. יושרו שלו היה לעתים חזק ממנו - הוא נלחם למען אנשים בזיעת אפיו - ונלחם כנגד אלה המשנים חוקים על דעת עצמם. דאגתו נתנה לרווחת הפרט - לפעול שיקבל את המגיע לו - לא יותר ולא פחות. נלחם כנגד ניצול כספי המשק וגם כשהיה מוצא על המדרכה חמש אגורות - מטבע שלכל הדעות לא שווה הרבה, היה מחזירם לקופה בטענה שזה לא רכושו.
לפני כשנה וחצי חלה אבא - ומאז מצבו הלך והתדרדר. למרות זאת לא היה שקט בקשר לעבודתו. עובד היה למרות קשייו הפיזיים. פתקאות התקציבים נשלחו ממטתו בבתי החולים לתאי הדואר של החברים. בסוף החודש היו תקציבי הפועלים מוכנים ומסודרים בערימה. דאגתו היתה שאף אחד לא יסבול בגלל מחלתו. וכך ארבעה ימים לאחר יום הולדתו ה-63 - נפטר.
אבא לא אהב דברי הלל ולא התגאה במעלותיו, אף מעשה ממעשיו לא נעשה למען שבח עצמי - הוא בז לכך. מעולם לא דרש דבר לעצמו - כל שעשה, עשה בצנעה כשבראשו מחשבה אחת - הזולת. מעטים בינינו הזוכים לאבא שכזה.
יהי זכרו ברוך.
המשפחה