הנצחה בקבוצת גבע

 סבא גרינהוט

עם פטירתו של סבא גרינהוט נסתלקה דמות רבת־קסם שליוותה אותנו למעלה מ־20 שנה.

הוא בא אלינו מעולם זר ורחוק. לא רק מרחק גיאוגרפי כי־אם מרחק נוף ואווירה, חינוך ותרבות. יליד מורביה וחניך וינה,  בילה בה מרבית ימיו בסביבה שונה תכלית שינוי מסביבתם של רוב חברינו, אנשי מזרח אירופה. אבל לא רק אנשי מזרח אירופה. גם המעטים בתוכנו שבאו ממרכז אירופה ומחלקים אחרים של העולם באו מעולם שו­נה מזה של סבא גרינהוט.

קשה היה להאמין שאדם שגדל ופעל, ספג והשתרש בעולם שונה מזה, ימצא את מקומו בתוכנו בקלות כזו. אך סבא גרינהוט הפתיענו בכשרון הסתגלותו והשתרשותו בחיינו, לא שהוא התבולל ואיבד את אופיו ואת ייחודו. אדרבא — כל הזמן ועד ימיו האחרונים שמר עליהם באופן מובהק וברור. אעפ״כ הצליח להרוס את כל המחיצות בינו ובין החיים וה­אנשים הסובבים אותו ובמשך כל השנים למן רא­שית בואו נרקמו יחסי הבנה, אהדה והשתלבות כנים ומלאים בינו ובינינו.

לזכר סבא גרינהוט

כתבה מתילדה

עברתי ליד חדרו של הסבא אשר נתן סוכריות לילדים; הסבא אשר תקן את הספרים לילדינו; הס­בא שבזמנו יצר פינת־חי ומקום מפגש לפעוטים שלנו: ארנבות, תרנגולי הודו, ברווזים.

הגינה איננה מטופחת עוד, המכבש מונח מיותם על המעקה של המרפסת, ומהחדר אינו עולה ריח של קפה ריחני וטוב כאשר ידידים היו באים בשעה שתים אחה״צ לשתות עמו...

סבא איננו יותר. הלכתי להלוויתו והסתכלתי כל הזמן אחורנית. הגשם דלף והחברים לא ויתרו על הזכות האחרונה ללוות אותו ובכך הרגשתי את ההע­רצה והאהבה לאדם זה למרות הבדלי הגיל.

כמה נעים היה להביא לסבא לתקן את ספרי ה­ילדים, באיזו שמחה והתרגשות היה מחזיר לנו ספ­רים כרוכים אחרי אשר היינו מביאים לו דפים. כאי­לו הרגיש את שמחת הילדים והמטפלות גם יחד.