גדעון גולן - דברי פרידה

כתב דוד שטנר

אליוקים ודינה גולן של שנת 1931, חבקו בן וקראו לו גדעון, שם שיש לו הקשר מקומי ברור. בן זה, פסע את פסיעותיו במסלול החינוכי מהגן ועד לסיום בית הספר עם חבריו למחזור ה׳ בגבע. מאז ועד סמוך לפטירתו הוא הגשים לגמרי את הציווי ״עבוד ולמד״ כדרך חיים. קשה למצוא תלמיד מוכשר כגדעון: במדעים מדויקים ובהומניסטיקה, בציור ובשירים שכתב. גדעון פשוט פרח, פרח מעתה והלאה בלימודים, בעבודה, בחברת הילדים, ובכל מקום שרגליו הוליכו אותו. כך גם היה ממייסדי הגבעטרון ואף כתב לו המנון ברוח הנעורים: "גבעטרון - הן כך כונינו/ אנו חבר פוחזים/ פה נראכם את כוחנו/ בשירים העליזים". במשך שנים כתב פזמונים רבים ללהקה, כשרינה פירסטנברג חברתו מקישה לו את קצב המנגינה, והוא חוצב במילים ולש אותם בטבעיות לפזמונים. לאחר סיום הלימודים בגבע, באו ימיו בנח״ל, אליו התנדב, הפך לקצין בצה״ל ושובץ בטבעיות לפקד על מחלקת עולים חדשים.

 מכתב לגדעון

כתבה אילנה

לפני שאנחנו נפרדים וחלק מעצמי נגדע החלטתי לכתוב לך מכתב. לנסות לסכם את חיינו - שהיו נפלאים וקשים כאחד. חיים שלימדו אותנו הרבה שיעורים. הבחירה הייתה שלנו – אנחנו בחרנו אחד את השני לטוב ולרע ומאז היה לנו אושר רב וגם דברים קשים מאוד נפלו עלינו, אנו נשאר לנו רק לקבלם. ההתחלה הייתה קסומה. אני הגעתי למחנה ההכנה בגבע עם קבוצת צופים בשם "מפלסים" שהיו מיועדים להשלים את גונן שהיה קבוץ צעיר של הצופים. הגענו לגבע כדי לקבל הכשרה לקראת ההגשמה. המקשר שלנו היה גדעון גולן ממיטב הנוער של הקיבוץ, שניסה בכל מאודו לחנך אותנו למשמעת עבודה. באותה תקופה הוא ריכז את ענף הזיתים.

גדעון

הכל היה לך - הגאונות החכמה ההיגיון היופי הכח השירה והאמנות
מכולם לקחת את האהבה
והיא שגידלה אותך
והיא ששמרה עליך
והיא שהייתה שלך איתך ואיתכם
ועם כל מכה שקיבלת
זה רק הלך והתעצם
האהבה שלכם
זה לזו וזו לזה
ולאיל שלכם
לאפרת טל ניר
ושלומית.
 
והיה קשה כל כך
למח להכיל ולהבין
ללב להמשיך ולפעום
לרגליים לצעוד  
 ולריאות לשאוף אויר.
 
והיא  האהבה
נשמה
עד שלא יכולת יותר
והלכת
והותרת לנו את אורה...

שרהל'ה

 גדעון

כתב אחיק שמחוני

שנינו מאותו מחזור, מחזור ה', ולמדנו באותה כיתה. גדעון, התלמיד המצטיין של המחזור, ישב בשורה הקדמית ואילו אותי היו מושיבים בשורה האחורית, כפי הנראה מפני שהייתי המפריען של הכיתה. אולי זה משונה, אבל היה לנו מעט מאד קשר כילדים באותה כיתה.

בסוף שנות החמישים החלטתי שהגיע הזמן להרחיב אופקים ולצאת ללמוד בטכניון הנדסת מכונות חקלאיות. אמנם מאחורי עמדו 12 שנות ניסיון כמכונאי, אך ידעתי שחסר לי הרבה חומר ושאין לי סיכוי להתקבל ללא הכנה לבחינות הכניסה. בינתיים הסתבר לי שלגדעון יש תוכנית דומה וכבר בסוף כל יום עבודה הוא חולץ את הנעלים ומקדיש כמה שעות ללימודי פיזיקה ומתמטיקה כהכנה לבחינות הכניסה לטכניון. כמובן שהצטרפתי אליו. גדעון, בהתאם לייעוץ המשפחתי, פנה ללימודיי הנדסת בניין ואני התקבלתי להנדסת מכונות חקלאיות. את בחינות הכניסה אליהן ניגשו אלפי סטודנטים, עבר גדעון בין השלושה שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר.

האדם הקדמון

לפעמים אני רוכב עם בני על כביש האספלט, בדרך שבין הגנונים לאקליפטוסים הגדולים. תמיד הוא מקפיד להראות לי את טביעת רגלו של האדם הקדמון. כף רגל אדירה אחת שנשארה מימים ימימה, טבועה באספלט השחור ומעלה בנו השערות ותהיות. מי היה האדם הקדמון שהשאיר פה את פסיעתו האחת? לאן הלך ומניין? היכן עוד עקבות שלו? לפי גודל כף רגלו יכול להיות שפסע בגבע רק פסיעה אחת ואת השנייה כבר עשה במעיין חרוד?

גדעון גולן הוא האדם הקדמון שלי. קולו העמוק והאיטי הוא פס הקול של כל סרטי 'טרזן' בילדותי. זרועותיו האדירות והמבט החצי מזוגג סותרים את ההומור העדין שנמזג אל שמות החיבה בהם היה קורא לשלומית.

את גדעון למדתי להכיר בעיקר דרך הזיכרונות של אמא שלי ומבעד לזיכרון של האמא הגדולה שלנו, שקראנו לה 'גבע'. גדעון, הוא אולי הראשון שידע לקרוא לגבע "אמא" וגם להכתיר אותה בתואר אצולה - 'בת-הגלבוע'. וכך, בקולמוס עדין, אחוז ביד ענקים, הפך את כולנו לנכדים בשר ודם של הר עשוי גיר ואורן.

גדעון גולן הוא האדם הקדמון של גבע. הוא הותיר עקבות כתיבה בטרם צמחה הציניות. זו הציניות המצמיתה את הרצון לעשות טוב לשמו. הוא הותיר עקבות איור של קו וצבע בטרם צמחה ועלתה המחיצה שבין האמן ואיש המשק. הוא הותיר מפעל תעשייה עצום ושרטוטים של רעיונות גאוניים טרם זמנם.

גדעון הוא האיש שהמציא פונט משלו בטרם היות מעבד התמלילים. סופר הסת"ם של גבע יצר אותיות שאין כמותן לקודש המקומי: מודעות על לוח התרבות, דפי קבלת השבת, שלט עם שמו של הנפטר על הקבר הטרי. אותיות שהיו ממלאות את האל ברחמים, גם כשכולם ידעו שהשמיים ריקים, ושהרחמים גם הם אינם מצויים בשפע כאן, על פני האדמה.

האדם הקדמון של גבע, השאיר טביעות רגל עצומות בכל מקום בו דרכה כף רגלו. אך תמיד נדמה, שבניסיון למצוא את המשך עקבותיו, הן נעלמות לפתע. ואין לדעת אם פסק מללכת יום אחד, או שפסיעותיו גדולות כל-כך, שאת העקבות הבאות צריך לחפש אי שם – מעברו השני של סבא-גלבוע.

אורי ברזק