גדעון גולן - דברי פרידה
כתב דוד שטנר
אליוקים ודינה גולן של שנת 1931, חבקו בן וקראו לו גדעון, שם שיש לו הקשר מקומי ברור. בן זה, פסע את פסיעותיו במסלול החינוכי מהגן ועד לסיום בית הספר עם חבריו למחזור ה׳ בגבע. מאז ועד סמוך לפטירתו הוא הגשים לגמרי את הציווי ״עבוד ולמד״ כדרך חיים. קשה למצוא תלמיד מוכשר כגדעון: במדעים מדויקים ובהומניסטיקה, בציור ובשירים שכתב. גדעון פשוט פרח, פרח מעתה והלאה בלימודים, בעבודה, בחברת הילדים, ובכל מקום שרגליו הוליכו אותו. כך גם היה ממייסדי הגבעטרון ואף כתב לו המנון ברוח הנעורים: "גבעטרון - הן כך כונינו/ אנו חבר פוחזים/ פה נראכם את כוחנו/ בשירים העליזים". במשך שנים כתב פזמונים רבים ללהקה, כשרינה פירסטנברג חברתו מקישה לו את קצב המנגינה, והוא חוצב במילים ולש אותם בטבעיות לפזמונים. לאחר סיום הלימודים בגבע, באו ימיו בנח״ל, אליו התנדב, הפך לקצין בצה״ל ושובץ בטבעיות לפקד על מחלקת עולים חדשים.
בא זמן השחרור מצה״ל ולגדעון היה ברור שהוא חוזר הביתה, חוזר לגבע. לא משנה היכן יעבוד, שהרי הוא מתאים לכל משימה ונכון לכל משימה: ברפת, בהוראה, והעיקר, בזיתים, שם פגש חניכת הצופים שבאה להכשרה להתיישבות בגונן ונקשרה למקשר שלה, וזכתה בבן זוג ובבעל שהוא, כדבריה: ״ממש מתנה משמיים - חכם, מוכשר בטירוף, עדין נפש, מתחשב ותומך׳, וכל המוסיף גורע. המשפחה גדלה ובאו אייל, אפרת, טל, ניר ושלומית שזכו לאבא במשרה מלאה.
הכישרון שבו הביאו לטכניון בחיפה, בתחילה לימודי הנדסת בניין. למרות הצטיינותו בהם, וכשהחלו לנשוב רוחות ״בקרה״, חישב מסלול מחדש ועבר ללמוד (ולהצטיין, כדרכו) בהנדסת חשמל. גדעון הרי איש קבוצת גבע, אדם שכבר בשנות העשרים לחייו כתב את המילים : "שיר אזמר ועוד יושר הוא לגבע אמי שלי מתמיד״, וכן ״לנו היי לעולם בית מכורה״. כך כתב גדעון הצעיר ובהזדהות מלאה עם הדרך, עם המקום ועם האנשים. ולאחר שגדעון למד כדי להיות ממקימי ״בקרה״, היה ממייסדי המפעל יחד עם אחיק שמחוני, אמי גטריידה, שרה לוין, יואל פרנס ואחרים. הם הבנים שהוליכו את גבע למהפכה הגדולה בתולדותיה, המעבר מקבוצה חקלאית לקבוצה תעשייתית וחקלאית. הם שהצליחו יחד לגשר על חילוקי הדעות והשקפות, ולהניע בהתמדה את ״בקרה״ קדימה. המפעל, כך אמר, מביא פרנסה לגבע, והוא גם מקום בו כל אדם כאן, יכול למצוא בו את מקומו שלו בכל שלב מחייו. מי שראה את גדעון מנחה את חיים קארו עליו השלום ואת יונה גפן יאריך ימים, בשרטוטי הלוחות שלהם, הבין את גודל המהפכה שגדעון היה מראשיה. מפעל זה נולד, עלה וצמח לפלא, גדל והביא פרנסה לגבע. המחויבות של גדעון למפעל הייתה טוטלית, כמו גם המעשיות והכישרון שבורך בו בשפע.
כל הנתינה הזו למשפחה ולבקרה ולגבע הייתה בתנאים קשים, שהצטברו אחד בנוסף לשני. בראשונה נמצא את גדעון שהמתמסר לאייל בנו בכור ושעבר למוסד טיפולי. גדעון ביקר שם בקביעות ועזר ותמך כדרכו. ונוספה אחרי כן התאונה של אילנה, בה היא איבדה את רגלה. תמיכת גדעו והייתה יומם וליל ללא כל מליצה, ולבסוף באה תאונת הדרכים החזיתית, שבסיומה אמרו הרופאים על גדעון הפצוע ״שיש לו 10% סיכוי לחיות״, ושוב גדעון החסון יצא מכך בדרך פלא, ותמך כבעבר בבניו בעת לימודיהם. אך בכל זאת ייאמר כי היה לאדם אחר. זיו כשרונו הועם במקצת. על משפחה יקרה ולמודת סבל זו אומר הכתוב ״בדמייך חיי״. בשנים האחרונות סייעו אנשי בית סביון יום-יום וככל יכולתם לשמור על זקיפות קומתו של גדעון בצורה המעוררת השתאות. כך גם קיימו מסיבת הספר בו נתנו לו את שיריו שכרכו לכבודו. על כל אלה אנו גאים בהם.
באה מנוחה ליגע, תמה תקופת חיים של אדם מבורך בכישרון משמיים, במשפחה מחבקת ובחברי גבע היודעים כי חלקו בקבוצה רב וחשוב מאד.
דוד שטנר