אימא, עברו שלושה שבועות מאז לכתך, ללא מילות פרידה. עכשיו אני נפרדת ממך בלעדייך. הלכת מהעולם הזה בדרכך - בפשטות נעת בתוך המחלה, אל האין-סוף והלא נודע. ללא מילים, ללא דרמה, ללא מחשבות? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" - ככה פשוט.
אם יש משהו שסגדת לו בחיים האלו, והוא החזיר לך ביופיו והדרו, וריגש אותך והניע אותך כל חייך, זה הטבע על צורותיו וגווניו.
כחיילת צעירה בעין-גדי, התאהבת בנופי המדבר הקסומים (וכ"כ רצית להישאר ולהקים שם את ביתך). כשחזרת לגבע, עבדת בנוי בהתלהבות וחדוות יצירה (עד שנקראת לבקרה ועזבת עבודה אהובה). את השבתות היית מבלה איתנו הילדים בטבע, בבריכות-הדגים, עם מגדירי ציפורים ופרחים.
בחופשים נסענו רחוק - לנופים העוצמתיים של מדבר סיני וים-סוף. על יד הבית טיפחת גינה עם מרגניות לבנות, נוריות בשלל צבעים ותורמוסים סגולים. בבית לקראת שבת, תמיד היו פרחים רעננים מהגינה.
מאוחר יותר גילית ארצות רחוקות, עם נופים מרהיבים ותרבויות חדשות, עולם חדש ורחב נפתח לפנייך ורצית לבלוע את כולו, מטיול לטיול, מיבשת ליבשת, אספת חוויות ורגעים בלתי נשכחים של חיבור ואושר.
במיוחד נמשכת לתרבות המזרח-הרחוק: שירה, ציור, שזירת פרחים, תרגלת טאי-צ׳י וצ׳י-קונג, תרגולים פיזיים ותודעתיים שמקרבים לחיים הרמוניים. בווודאי ידעת שדת ה״שינטו" היפנית מצווה דבר אחד בלבד למאמיניה: "לחיות חיים פשוטים, ובהרמוניה עם הטבע והאנשים".
כזו היית, שינטואיסטית בנשמה. תודה לך אימא ששתלת בי מניגונייך. שורשיהם בעורקי שלובים.
נשמתך כאן איתי עם כל ניצן שפורח, ציפור שמצייצת, ובכל שקיעה מרהיבה ממרפסת ביתך המיותמת.
אוהבת אותך, שירלי