אתי חזין

 

נולדה באשקלון  15.02.1950

נטמנה בגבע    24.11.2007

י"ד כסלו תשס"ח

סרטון לזכרה      דברי ניחומים וזיכרון

אתי חזין – קורות חיים

 

אתי נולדה ב- 15.2.1950.

אתי נולדה להורים ניצולי שואה, אנשים ששרדו את התופת כאודים מוצלים.

ילדותה המוקדמת של אתי עברה עליה בעיר אשקלון, ילדות של קושי וכאב המלווה במלחמה יומיומית להישרדות.

תקופה זו הטביעה באתי את חותמה לחיים.

בנערותה למדה בפנימיית אשל הנשיא, תקופה הזכורה לה עם שמחת חיים, חיי חברה, עבודה, חוגים להעשרה וכמו כן שרה במקהלה.

עם תום מלחמת ששת הימים מתגייסת אתי לצבא ומשרתת בחיל הרפואה בבית חולים אסף הרופא, תקופה שהשפיעה על עתידה המקצועי כשהיא הולכת ללמוד בבית הספר לאחיות באיכילוב ומסיימת בהצטיינות.

בתקופה זו היא נישאת ונולדים התאומים ריקי ונתי.

נישואים אלה לא עלו יפה ואתי נאלצת להתגרש ולגדל את הילדים הקטנים בכוחות עצמה בתנאים לא תנאים.

היא חיפשה לעצמה אויר ואוירה ולכן בחרה לעבור לקיבוץ גלגל שם קיוותה למצוא לעצמה ולילדים מרחב חיים ופינה חמה.

במהלך תקופה זו נוצר הקשר בין אתי ליודקה, הם מתחתנים ומכאן מתחיל מפנה משמעותי בחייה. לדבריה, יודקה הוא מתנת חייה.

הם מקימים משפחה ובונים את ביתם בגבע ונולדים בועז נועה וענבר.

אתי מתערה בחיי המקום ובמהלך השנים הוא כובש את ליבה.

לדבריה אין מקום כזה בעולם. האנשים הם חמים, פתוחים, דואגים ואוהבים.

בתקופה זו היא עובדת בבית החולים "העמק", משלימה לימודים לאחות מוסמכת ועושה קורסים נוספים.

צוות חדר מיון ילדים הוא משפחתה השנייה, היא יוצרת קשרים אמיצים, מקצועיים וחברתיים עם רופאים ואחיות.

אתי אהבה לטפח יופי ואסתטיקה, למדה להנאתה האישית, הרבתה ללכת לתיאטרון ולקרוא ספרים.

מאוד אהבה לטייל בארץ ובחו"ל עם יודקה, אך ביתה נשאר מבצרה.

תמיד היה חיפוש למשהו מרגיע ויפה שאת הלב ממלא.

בהפיכתה לסבתא היה אחד מהדברים שמילא את ליבה והכניס קרן אור בחייה.

צחוק הגורל שבתקופה האחרונה בחייה המקצועיים עבדה במרפאת הגסטרו שם גם התגלתה  מחלתה.

 

מעגל החיים של אתי שהתחיל עם קושי, מצוקה וכאב נסגר לצערנו עם ייסוריי גוף ונפש עקב מחלת הסרטן בה לקתה.

האור שהבליח ונצץ בחייה, כבה באחת.

 

אמא,

 

כל כך הייתי רוצה שתהיי איתי רק עוד רגע אחד.

שרק עוד פעם אחת תגידי לי: חובדיר אזוי ליב, אוזגיהרט.

שרק עוד פעם אחת תכיני לי עוגת תותים עם קצפת ליומולדת.

שתתקשרי אלי עשר פעמים ביום לפחות לבדוק שאני בסדר, ושאני שותה ואוכלת ושחס וחלילה לא חסר לי שום דבר.

שתרקמי לי את השם על הבגדים החדשים שאני קונה.

שתייעצי לי בעבודות שלי, שתספרי על הספר שאת קוראת.

שתזמיני אותי לעשות סיבוב במתחם או רק לרגע אחד לשטוף את העיניים באופנטיק.

שתתענייני בדברים שאני עושה ואחר כך תשאלי שוב כי שכחת הכל.

שתקראי לי לשמוע איתך את התוכנית של השירים הישנים שאת אוהבת ברדיו כל יום בין שתים לשלוש

שתזמיני אותי לנוח לידך בצהריים

שתחבקי אותי חזק

שתגידי לאבא, יהודה קיק דה מיידל

שתקראי לי פרפל'ה זיסל'ה פיסל'ה שלי קטנה

שתפנקי אותי כמו שרק את יודעת.

שתגידי לי שאני אהבת חייך ותדאגי להזכיר לי כמה את אוהבת אותי.

רק עוד פעם אחת.

את ואבא בניתם בית לתפארת. גידלתם אותנו עם כל כך הרבה אהבה. את בהחלט יכולה להיות גאה. המשפחה הייתה אצלך מעל לכל. כל כך רצית לתת לנו את מה שלך לא היה.

אני מבטיחה לך, כמו שביקשת בימיך האחרונים שתמיד נהיה אחד בשביל השני.

שתמיד נדאג אחד לשני.

השנה האחרונה הייתה קשה מנשוא בשבילך. ראיתי אותך דועכת לאט לאט. את, שאהבת כל כך את החיים, את הבית והמשפחה, את גבע שלך.

היה לך כל כך חשוב לבוא איתי ללשכת גיוס וכבר לא היה לך כוח.

איך התרגשת לראות אותי במדים.

כל כך היה לך אכפת, כל כך דאגת, שמת לב לכל הפרטים הקטנים, וכמובן שהכל עם המון אהבה, העיקר שנהיה מרוצים עד לרגעייך האחרונים ממש. תמיד בסדר המופתי  שלך, עם הנחישות וההחלטיות כי הרי ברור שלילדים שלך מגיע הטוב ביותר.

אני זוכרת איך כשהייתה לי בת מצווה סחבת למצדה עוגה תותים עם קצפת של שלוש קומות.

תמיד האמנת בי וסמכת עלי בעיניים עצומות ותמכת בכל החלטה שהחלטתי.

אני מקווה שעכשיו כבר לא כואב לך, ואת כבר לא סובלת כי סבלת כבר כל כך הרבה ובכלל לא מגיע לך לסבול. אני רוצה להאמין שטוב לך ושמצאת את מנוחתך.

חשוב לי שתדעי שאני גאה בך. כל כך גאה בך. את הבן אדם הכי אמיץ וגיבור שאני מכירה.

תודה לך אמא על כל מה שנתת לנו, אין ספק שזכינו באמא שאין כמוה.

 

אמא זה לא מכתב פרידה כי אני לא נפרדת ממך ואני גם לא אפרד ממך אף פעם.

אני יודעת שאת תמיד תהיי איתי בכל מקום שאליו אלך ותמיד תשמרי עלי מכל משמר.

 

אני אוהבת אותך כל כך, את אפילו לא יודעת כמה

ומתגעגעת אליך בלי סוף

                                                                                                                             ענבר.

 

הפולניה שלי

כתב יהודה

 

אתי, הכרנו במסיבת פורים חורף 1969. שנינו הינו אז חיילים, אני בבה"ד חיל הים, ואת שרתת בבי"ח אסף הרופא. באת לגבע עם רותי גלינקה ששרתה איתך. נמנעת מנסיעה לאשקלון לביתך, כך שניצלת כל הזדמנות לנסוע למקומות אחרים.

הכרותנו נמשכה  חודשים ספורים. זאת הייתה אהבה ראשונה ותמימה. היית באה לבקר אותי בבסיס בחיפה ונכנסת דרך חור בגדר. הופעתך הייתה מרשימה, תמיד מאופרת עם תסרוקת קוקו (זנב סוס) שאחר כך הוחלפה ב"קארה" שכה אהבתי.

אח"כ, משום מה,  נותקו קשרינו. לימים, כשנפגשנו מחדש, כל אחד האשים את השני. תמיד אמרת לי שהיינו צריכם להתחתן בגיל 19 ואז היו נמנעות  צרות רבות.

יום אחד קיבלתי ד"ש ממך דרך אורה אפרתי שבאה לבקר את בתה טלי וגבי בקיבוץ גלגל, היא מסרה לי את מספר הטלפון שלך, וכך חודש הקשר לאחר 10 שנות שתיקה.

באתי לגלגל בשבת בבוקר לבקר ומיד הרגשנו שנינו שמכאן אנו ממשיכים ביחד.

 

דברי זכרון

 

בדף זה ניתן להוסיף דברי ניחומים וזיכרון לאתר

לאחר בדיקת התוכן הדברים יוצגו באתר

לאחר הכתיבה בבקשה לרשום בחלון את מילת האבטחה

תודה

 

 

סרטון לזכרה