פרידה מבתי
בא אני להפרד ממך אחר 40 שנה, בהן לא משנו איש מרעהו. כל אותן השנים לווינו אותך ותמיד היינו עמך.
על השולחן פזורים מכתביך והתמונות, שנותרו לזכרון. תמונות מימי הילדות שצולמו במצלמה פשוטה, שקבלנו במתנה מסבתא, מכתבים עם ציורים וקישוטים מימי בית הספר ומימי לימודיך בבית החולים "השרון". כל זה מונח לפני, ונדמה לי שכל פרט ופרט זכור לי לטוב ולרע.
התמונות מימי הילדות כה טובות - פנים קטנות ומחייכות לך, ומבט תום של ילדות משתקף מהן. והנה את עם מטפחת על הראש, כי שערך נגזז אחר מחלה, עומדת על סלע בשיפוע, ידייך הקטנות פשוטות לצדדים - כה טבעית וחמודה.
וכך באות התמונות בזו אחר זו - את גדלת, הנסיעות לביקורים לסבא ולסבתא בתל-אביב, שהיו ממש חוויות, תמונות על שפת הים, שבהן מאיר תמיד החיוך את פניך. הלב ממש נצבט למראה התמונות המשפחתיות - את עם האחות והאח הקטן, את בתלבושת פורים כסינדרלה ואחיך מגיש לך את הנעל כשליח של הנסיך. ואחר בך פוחתות התמונות. את זו שאת במדי אחות כתלמידת "השרון" נשאתי עמדי תמיד. מבטך בה טוב, והוא צופה אל החיים ומאחל לטוב.
זו כבר היתה תקופה קשה עבורך, אבל גם היפה בחייך. היית הצעירה בקרב התלמידות, כולם אהבוך והיית אפופה רגשי ידידות, אשר נמשכו אחר כך עוד שנים. עולה בזכרוני יום הסיום, כשאת עומדת יחד עם הבנות במקהלה ושרה, ואחר כך מקבלת בהתרגשות את התעודה, יצאת אחר זה לבד להתמודד עם המציאות, היה לך קשה, לא יכולת לקבל בקלות את הדברים. הבעיות הקטנות של החיים היו עבורך לגדולות, כי את חיפשת תמיד את המושלם. לא יכולת להסתגל למציאות, להתפשר אתה - אצלך בפנים משהו בער. ואנו היינו חסרי אונים.
היית אומרת, שאין אנו מבינים אותך, ובאמת היית מחוץ להבנתנו. ראינו אותך בכאבך וכל זה טמון עמוק עמוק בפנימיותך - ולעזור לא יכולנו. לא רק המשפחה, אלא כל אלה שפגשו בך והכירוך, בכל מקום שהיית, אהבוך ורב היה רצונם להקל עליך - אך לשוא.
איני יכול לשכוח את שאלתך - למה, למה נפל דווקא בגורלך לשאת את כל הסבל הזה. אך לאיש מאתנו לא היתה תשובה לבך.
את נאבקת קשה, והיו בך כוחות חזקים - זאת יודעים כל הקרובים אליך. אך לפעמים לא עמדו לך כוחותיך. והנה בראש השנה, כאשר כל המשפחה היתה יחד, הלכת מאתנו. ברגעיך האחרונים היו כל הקרובים לך ביותר על ידך, ובשם כולנו נפרדה ממך אמא בנשיקה על מצחך הצח.
יהיה זכרך ברוך
אבא