הנצחה בקבוצת גבע

פועה ידין

פועה ידין נולדה בחנוכה בשנת 1915 בעיר קרסלבה שבלטביה להוריה אטל ואברהם. במשפחה היו 5 ילדים. להורים היתה חנות נעלים.

בשנות מלחמת העולם הראשונה התמקם ליד הבית הגדוד הפולני ופועה זכרה ששמעה את קולות המלחמה מקרוב מאד. אביה התגייס ונפל בשבי . בשנת 1927 שנתיים אחרי שחזר מחמש שנים קשות בשבי נפטר אביה ופועה נאלצה לעזוב את בית הספר ולעזור לאמה בעבודות החנות.

בגיל הנעורים הצטרפה פועה לתנועת גורדוניה מטרת ההצטרפות לתנועה היתה עליה לארץ ישראל. במסגרת התנועה פועה עברה לחוות ההכשרה בטוקום, שם היתה 3 שנים, עד עלייתה ארצה. במסגרת ההכשרה בחווה עבדו חברי ההכשרה בעבודות חקלאיות ובהעברת רפסודות על הנהר. לקראת סוף ההכשרה למדה פועה תפירה.

בשנת 1935 עלתה פועה לארץ , היחידה מכל משפחתה – ואחרי יום אחד של שהות בחיפה הגיעה לגבע.

בימים הראשונים עבדה פועה בעישוב פרדס לימונים ושם פגשה את נחשון שבא לגבע לחופשה מקורס של ההגנה. אחרי חצי שנה נשאו בשנת 1936.

בגבע עבדה פועה בלול, במכבסה, בגן-הילדים ובבית הספר. ב1951 נשלחה לקורס תפירה בתל-אביב ומאז היתה תופרת תפירה סלונית.

לפועה ונחשון נולדו שני ילדים, נורית הבכורה ואברהמיק. לימים נורית נשאה ועברה לגור ביוטבתה ופועה הקפידה לנסוע לדרום הרחוק למרות המרחק כדי לשהות במחיצת נורית דוביק והנכדים.

בשנת 1964 , שלושים שנה אחרי שנותק הקשר עם אחֵיה שנשארו בלטביה, נסעה פועה בפעם הראשונה לרוסיה ופגשה את אחיה משה וחנה ובני משפחותיהם ובעקבות פגישה זו הם עלו לארץ ובאו לגבע.

בשנת 1978 נפטר נחשון אחרי מחלה קשה. לפני 8 שנים נפטרה נורית ממחלה ופועה הקפידה לשמור על קשר הדוק עם דוביק הנכדים והנינים.

לפני ארבע שנים עברה לגור בבית סביון, בסביונית היתה עובדת בעבודות מיוחדות עבור "בקרה".

פועה נפטרה בגיל 93 ולה 6 נכדים ו-15 נינים.

נוחי בשלום על משכבך

סוניה

אמא

מצאת סוף סוף את מנוחתך אליה ייחלת במשך זמן רב ולא תצטרכי לסבול יותר.

קשה היה לראותך בסבלך במשך השנים האחרונות וחוץ מלבוא ולהיות איתך קצת לא יכולתי לעשות דבר.

עכשיו, משנתמלאה בקשתך במשך הרבה זמן לעבור לעולם שכולו טוב איני יכול להרגיש הקלה אלא רק צער רב על-כך שהיית צריכה לסבול זמן כה ממושך עד יומך האחרון ולא זכית להקלה אפילו בימיך האחרונים.

אמא, את היית האמא הכי הכי, אמא שכל ילד חולם ושואף לשכמותה. אמא שנתנה את כל כולה לילדיה, וזאת מבלי לוותר על חובותייך לחברה הייחודית בה חיית, אבל אני יודע גם יודע שוויתרת על דברים רבים אחרים למעננו, הילדים. ובאיזו עדינות נהגת כלפינו. מעולם מעולם לא הרמת את קולך וכל שעשית היה עם אהבה אינסופית אלינו. ועלי להזכיר גם שהיית אדם שמעודו לא פגע לרעה באיש ולא הזיק למישהו. אבל בשבילי היית קודם כל אמא נפלאה שאני ובודאי גם כל בן או בת אחרים היו חושבים עצמם לברי מזל מאין כמותם שזכו לאמא כזאת. וזה אולי הדבר שהכי עוזר לי להתגבר על הכאב . עכשיו אני יכול רק להודות לך על כל הטוב שנתת לי, ולבקש את סליחתך על כל הפעמים בהן לא התנהגתי כפי שהייתי אמור עם אמא שכמותך ולקוות שבאמת מצאת את מנוחתך ושלא תאלצי לדעת עוד סבל וצער לעולם. ושתדעי שתמיד, תמיד אהבתי אותך ואוהב אותך לתמיד.

אברהמיק