נחשון ידין

 

בן דינה ונחום הלל ידין

נולד ברוסיה  21.11.1906

עלה לארץ  1924

נטמן בגבע  30.08.1978

כ"ז אב תשל"ח

 

על נחשון ידין זכרונו לברכה

 

״הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו — לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו״ (תהילים ט״ו).

כאלה היו דמותו ואורח חייו של נחשון שלנו. לאנשים כאלה ייעד המשורר הקדמון מגורים ומשכן באוהל ה׳ ובהר הקודש. להם נאות הכבוד המיוחד הזה. אלה, המעטים הנדירים — הם אהוביו ויקיריו.

חרש ובחשאי התהלך נחשון בתוכנו, אך מי שעין לו ראה וידע היטב: אבן מאבני הפינה לכל מעשינו. הוא ממעט דברים, אולם בעל דיעה ובעל עמדה משלו, ברורות ומפורשות. איש החריצות וההתמדה, ההסתפקות במועט וההקפדה הרצינית בקלה כחמורה, שקד על האמת שתהא תמיד שלמה ומלאה. כך שנים על שנים בהנהלת החשבונות, כשאינו מרים ראש מעל הניירות, כך בעת שיחות אקראי בענייני דיומא, כך בחילופי־דעות על הנעשה בבית ובמדינה.

וגם לשמוח בשמחת חברים אהב, להרים כוסית בשעה של נחת, לאחל בחיוך ״מזל טוב״ מכל הלב איש רעים וידידות.

איש השורה והמשרה, היה מאותם מעטים שלפיהם מתישרים, לחוות־דעתם מאזינים, את שיקול דעתם שוקלים ובמחשבתם מתחשבים. מאלה שהסמכות היא פועל יוצא מעצם חייהם ואישיותם.

 

נחמן רז

 

לזכרו של ידיד

 

אינני באה להספיד, אני באה לבכות ידיד ורע נעים הליכות.

בגיל 17 הכרנו, אתה עולה חדש, ציוני נלהב ובעל מצפון טהור, ואני ותיקה, כבר שנה בארץ ומדריכה במטבח בחבורת הדרום. על יד סיר מפויח נפגשנו, אתה היית תורן בו בערב, לקחת את הסיר מידי, צחצחת בחול של נס־ציונה, עד אשר הבריק מחדש.

וכך לכל אורך הדרך נהגת, בכל באופן יסודי. ב״בחר״ קראנו לך ״שוויצר״, כי מי עוד יכול היה להשיג אותך. צנום, גבוה, ידיים ורגליים ארוכות, עיניים תמימות וחמות. כזה היית וידידות כנה נקשרה בינינו.

בשמחות ובצער הרגשתי את נוכחותך, אם זה בלחיצת יד, או בשיחה. ידיד ורע היית לאליעזר, עת בנו את חדר האוכל הקיים.

כולכם התקבצתם יחד. ואנו התייתמנו.

יש אומרים שאדם נגאל מיסוריו, אבל בשביל אלה הנשארים — נעלמים הידידים... וחדשים אינם מתווספים.

אראה אותך תמיד בשמחות ובצער, כשם שאני רואה הרבה דברים. תהיה שזור בנוף היפה של גבע יחד עם כל אלה שאינם, ולפועה — בריאות וכוחות נפשיים גדולים להמשיך החיים בלעדיו.

 

מתילדה

 

חייו של נחשון

כתב לייבוש

 

הכרתי את נחשון ואת בני משפחתו משנת 1922. היה בינינו הפרש של שנתיים. היה זה פער די גדול בתקופה ההיא, ראינו את עצמנו מבוגרים ונחשון היה כביכול עוד ילד, רק לאחר שנים, כאשר ההבדל של בגרות טושטש, ניתן היה לנו לעמוד על אופיו ותכונותיו.

אם כי עוד נשאר ביחסינו אליו משהו שבין אבות ובנים, צריך היה להכיר את בית ההורים של נחשון בשביל להבין את השלמות שהיתה בו.

נחשון גדל בבית, אשר לא רבים כמוהו ביהדות בתקופה ההיא. האב השתייך לשכבת המשכילים בעם, מותר לכנות אותם בתור אינטליגנציה יהודית עמוקה. בתוך הבית גדלו הילדים באוירה ציונית. זה היה אחד הבתים הבודדים, אשר דברו בו עברית. כאשר נחשון חיפש את דרכו, היתה לו האפשרות לקלוט נכסים רוחניים בלי קונפליקט עם האוירה של בית אבא. תוכן חיי הבית לא היה התעשרות או להיפך תסכול של עוני מרוד, כפי שהיה שכיח אצל יהודים. נחשון לא פגש את השקר המקובל בין מציאות המעשים ועולם העקרונות. רגש כיבוד האב לא נתקל בצורך של ביקורת והצטדקות. ונחשון היה שלם עם השאיפות שצמחו בו. חייו לאחר כך הוכיחו את השלמות הזאת בין הרעיון, השאיפה וההגשמה העצמית.