לאבא
״אפרוח צעיר ורענן"- כך היית קורא לי כשהייתי קטן, וקולך מלא באהבה. מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי להיות בסביבתך - כבר בגיל הגנון, כאשר אמא הייתה באה לקחת אותי אחה״צ, היה לנו טקס יומי קבוע בו היינו מחכים לך במגרש החנייה, אתה היית מגיע מהשדה בטרקטור גדול, ואוסף אותי לסיבוב.
בילדותנו, בתקופת הטרום-טלוויזיה, היינו מאזינים רבות לתקליטים, ואבא ואני היינו שרים במקהלה את שירי אלתרמן מהמופע ״צץ וצצה״, שירי עם מ״השטן ואשת האיכר״, ושירים של להקת הנח״ל.
כילדים, היית כועס עלינו לעיתים נדירות מאוד. היה קשה להוציא אותך משלוותך. כילד וכנער, נהניתי לעזור לך בכל פעילות: אם בנסיעה לשדה להביא טרקטוריסט ממשמרת שניה, אם בלכידת חפרפרת שעשתה שמות בגינה, או בגיזום עץ פקאן שענפיו חסמו את הנוף הנשקף מחלון ביתנו.
אבא היה חקלאי ״בדם״. כשעמדתי להיבחן בבית־הספר בעבודה מעשית על מכבש החבילות, ירדנו ביחד לסככה, ואבא נתן לי הסבר מפורט על תפקידו ואופן פעולתו של כל מכלול, עד אחרון הברגים והפינים.
בשנת 1974, בעקבות ניתוח גב שעבר, עזב אבא את הפלחה ונכנס ל״בקרה״. תחילה עבד בפרוייקט המטרות, אח״כ נכנס למחלקת הקבלריות, וזמן קצר לאחר קליטת המחרטה הממוחשבת הראשונה במפעל, הצטרף לאמנון יערי, והתמיד במחלקה עד יומו האחרון כמעט. עזיבת החקלאות והמעבר מהעבודה בשדה פתוח למפעל, הייתה כנראה לא קלה, ובשנים הראשונות ״פיצה״ אבא את עצמו ע״י גינון בשטח ליד הבית. זכור לי שגידל בוטנים, חמניות, מלונים ועוד. לאחר מספר שנים הסב את השטח לבוסתן עצי פרי.
כשחזרתי משנת חופש לאחר הצבא נכנסתי לעבוד עם אבא במחלקת המחרטות הממוחשבות, ב״בקרה״. עבדנו יחד כ-5 שנים, במהלכן למדתי רבות מאבא. כמו שהיה מקצוען כחקלאי, למד את תחום העיבוד השבבי הממוחשב מאל״ף ועד ת״ו, ושמח להנחיל לי מקצוע זה. אהבתי לעבוד עם אבא. היה לנו נוח זה בחברתו של זה, והרגשתי כי הוא סומך עלי. בתקופת ההחלמה שלו מהניתוח הראשון, לפני כשנה, אמרתי לאבא כי מאד יעזור לי אם יגיע לעבוד. עיניו אורו, ומאז היה מגיע בכל הזדמנות לעבודה. לעיתים ראיתי שקשה לו, אך מצד שני היה לו סיפוק גדול מכך שהוא יכול לתרום, למרות מחלתו. גם כשלא יכל להגיע למפעל, הייתי מקפיד לעדכנו בקשר למחלקה, ולהתייעץ עימו בעניינים מקצועיים. כסבא לילדינו, היה אבא משכמו ומעלה. תמיד היה נכון לספר סיפור, לצייר את ציוריו המיוחדים, ולטייל בסביבה הקרובה והרחוקה. בינו ובין ורד אשתי, נוצר קשר קרוב ומיוחד. כשהתגלתה המחלה, התחיל המאבק הקשה. אבא היה אדם חזק שלא מרבה להתלונן. אמא טיפלה בו באהבה ובמסירות, ואנו תמכנו בהם ככל שיכולנו. מספר ימים לפני פטירתו של אבא, עוד ישבנו כולנו במסעדה על חוף הים, אך יומיים לאחר מכן חלה הידרדרות קשה ומהירה במצבו, עד שבמוצאי שבת האחרון עצם את עיניו לנצח, כשכולנו לידו. היה שלום אבא. מתגעגע וחושב עליך הרבה.
שלך, רן
יקר שלי
כתבה אמירה
שעת ערב מאוחרת ואני כותבת לך מכתב אחרון, אחד סופי, אחרי כל אותם עשרות ואולי מאות מכתבים שנכתבו בינינו במשך 40 שנה ויותר.
הבית כל-כך ריק והלב מלא געגועים עד כאב, כל-כך הרבה יש לי לספר לך אבל שלא כתמיד אתה אינך כאן להקשיב, לענות ולשוחח, ורק אלוהים יודע שהעינוי קשה מנשוא. חזרתי היום מהעבודה ברמב״ם ואתה לא חיכית לי בחיוך, חיבוק ונשיקה, לא התקשרת אלי במשך היום לדרוש בשלומי ולא התקשרת אלי בדרך, בדאגה שאסע בזהירות. מה עושים? איך לא משתגעים מהשקט הזה שבבית?