הנצחה בקבוצת גבע

הספד ופרידה  (בעת לוויתה של אסתר ז״ל)

כתב גיל קורן

שבעת שנים ותלאה מחד, ורבת־פעלים ויצירה מאידך - נפרדת מאתנו אסתר ואנו מביאים אותך היום למנוחת עולמים, ליד קברות יקיריך, אליהם את מצטרפת לעולם שכולו טוב.

אלתרמן כתב כך (״עיר היונה" דברי נוכחים) את דבר האשה:

"אמרה האשה: אלוהי

שמתני מאז קדמת עת

להיות נופלה לרגל החי

ולהיות ניצבה למראשותי המת".

כזאת היתה אסתר. נופלה לרגלי החי במובן המסירות והרצון להעניק, לתרום ולטפל למען החיים; וניצבה כואבת, מוכה אך בלתי נשברת למראשותי המתים, אסון אחר אסון, קבר אחר קבר, שנה אחר שנה: אחיה מרדכי - אשר נפל בתאונת דאון ב 1942, בעלה - שלום אשר חלה ונסעד על ידה במסירות איו־קץ 17 שנים עד יום מותו, והמכות הקשות מכל ־ הנכדה תמר אשר נקטפה באיבה ואסון מותו של אמנון בנה.

אסתר נולדה בחרסון, אשר ברוסיה לפני 82 שנה. להורים אמידים. המשפחה היתה קרובה לציונות והבנים היו פעילים בתנועות נוער ציוניות. פגעי המהפיכה ברוסיה והפרעות שאחריה, לא פסחו על משפחת לוין. רכושם נשדד והם החלו נודדים במסע רב־תלאות, להגשמת חלומם, עליה לארץ- ישראל.

אמא

כתב מוקי

אמא, אשה רדופת דאגה ואחריות למשפחה, שמנעה מעצמה רגע חופשי, שמא, באותו רגע מישהו יזדקק לה.

בקרבת גיל החמישים, כשהבנים הגדולים בצבא ומעבר לו, ואני הקטן, כבר יוצא מסינרה, נופל עליה עולו של אבא, הנאבק בשפתיים חשוקות במומו, ויחדיו מתמודדים בנסיון לא להכביד, לא לדרוש, ולא לבקש טובות מהמשפחה והחברה.

בו זמנית, היא מוצאת נחמה בהתמסרות לנכדים המתרבים, ורוכשת את ליבם בגישתה המקבלת, כל אחד מהם כפי שהוא, חפה מכל תובענות וחקירות, וחלקם מצאו בביתה הפתוח תמיד, פינת מרגוע ונחמה. ואם ניתן לכנות הסתלקותו של אדם במונחים של רווח והפסד לסובבים אותו, הם בעצמם המפסידים הגדולים יותר.

סבתא אסתר

תוספת השם הפרטי לאחר ה״סבתא" היתה כורח המציאות עבורנו, נכדיה הראשונים, היות ובגבע היו עוד שתי "סבתות גדולות״. בנוסף לעוד שלש סבתות שהיו לאורלי ולי מחוץ לגבע. עם חלוף השנים הלכו לעולמן ״הסבתות הגדולות", אך המונח ״סבתא אסתר״ נשאר. אחד הזכרונות הראשונים שיש לי מסבתא, הוא מכתה א': הייתי חולה ושכבתי בבית הילדים (בית א^,), סבתא באה לראות מה שלומי והביאה לי חיפושית צעצוע קטנה, דבר ששימח אותי מאד. זכרון בהיר נוסף הוא, של סבתא הרצה אלי בקריאות שבר, לחלץ אותי מספסל שרגלי נתפסה בו. כשהתגייסתי לצבא היו ההורים בטיול בחו״ל. סבתא, כמובן מאליו, הגיעה לאוטובוס הראשון של הבוקר כדי להפרד ממני. אי-אפשר שלא להזכיר את המפגש המשפחתי שהיתה סבתא מקיימת בכל שבת אחר-הצהרים. כל השבט היה מתכנס, ובין הגשת מזון, להכנת קפה, היתה סבתא יושבת בכורסתה ומתפעלת מהנכדים, ובשנים האחרונות, גם מהנינות. החיים לא חייכו אל סבתא: אחיה נהרג בגיל צעיר בתאונת דאון, סבא לקה בשיתוק, והמכות הקשות מכל - מותם של אמנון ותמר. עד שחלתה היתה הולכת יום־יום לבית הקברות, ויושבת שעה ארוכה ליד קברי יקיריה.

בפסח האחרון, כשכבר היתה בבית־סביון, חולה וחלושה, לא שכחה סבתא לדאוג לכך שכל אחד מבני המשפחה יקבל מתנה לחג, וכמובן שבארונית ליד מיטתה היו תמיד סוכריות ושוקולד עבור הנכדות הקטנות והנינות. היה עצוב לראות איך סבתא שתמיד היתה בריאה וחזקה מצטמקת ונחלשת מול עינינו. עד יומה האחרון, היתה צלולה ושמרה על קור־רוח. למרות שידעה שזמנה הולך ואוזל. אפשר אולי להתנחם בכך, סבתא, שאם קיים איזשהו עולם, אחרי העולם הזה, את יושבת בו עכשיו עם יקיריך שכל כך כאבת את לכתם.

רן