אמא
כתב מוקי
אמא, אשה רדופת דאגה ואחריות למשפחה, שמנעה מעצמה רגע חופשי, שמא, באותו רגע מישהו יזדקק לה.
בקרבת גיל החמישים, כשהבנים הגדולים בצבא ומעבר לו, ואני הקטן, כבר יוצא מסינרה, נופל עליה עולו של אבא, הנאבק בשפתיים חשוקות במומו, ויחדיו מתמודדים בנסיון לא להכביד, לא לדרוש, ולא לבקש טובות מהמשפחה והחברה.
בו זמנית, היא מוצאת נחמה בהתמסרות לנכדים המתרבים, ורוכשת את ליבם בגישתה המקבלת, כל אחד מהם כפי שהוא, חפה מכל תובענות וחקירות, וחלקם מצאו בביתה הפתוח תמיד, פינת מרגוע ונחמה. ואם ניתן לכנות הסתלקותו של אדם במונחים של רווח והפסד לסובבים אותו, הם בעצמם המפסידים הגדולים יותר.
בשנותיו האחרונות של אבא, נופל עליה ביתר שאת גם עול הטיפול באמה, אשה קטנה וחכמה, שבעת ימים ושכול. וכך במהלך מספר חודשים היא מאבדת, בזה אחר זה את אמה, סבתא דינה, ואת אבא עצמו ומוצאת עצמה לפתע, נטולת מוסרות מכבידות, חופשייה לחדש קשרי משפחה ישנים, וליהנות מהמשפחה המתרחבת.
אך הגורל הפיקח מכל לא יניח לה לזמן רב, ובגיל שבעים ואחד היא ניצבת מול קבר נכדתה תמר, הססגונית והמסוערת, וכעבור זמן קצר, מול מצבת אמנון בנה, שעמו היתה לה שפה משותפת מכל. את יגונה היא פורקת בביקורים יומיים, ישובה מול סלעי הבזלת הקודרים בראש המצבות, ומטפחת סביבם צמחיה עשירה.
בשנת השמונים לחייה, עת נוספות לה זוג נכדות תאומות, הצובעות את חייה ברעננות מחודשת, היא מתחילה להתייסר במיחושים הולכים וגוברים בבטך, המתבררים אחר זמן, כגידול ממאיר.
את ההודעה הנחרצת על מחלתה, היא מקבלת בנחישות אופיינית, שזה לא ישנה את מהלך חייה, עד אשר הגוף המצומק לבלי הכר שוב, לא עומד בצרכי התפקוד היום יומי. והיא מועברת לבית-סביון, בו היא עושה את שארית השבועות האחרונים, מוקפת אהבה וטיפול מסור, ונלחמת לשמור על צלילות דעתה, מול תרופות מסממות, המעלות לה מן השאול את דמויות יקיריה בבהירות נוקבת.
גם בלכתך, מצוותך על אחריות ונאמנות למשפחה ללא סייג, תלווה אותך.
באהבה
מוקי