הנצחה בקבוצת גבע

אבא

אבא נולד בשנת 1909 בעיר מינסק, ברוסיה הלבנה שרוב תושביה יהודים היו. סבא ציוני אדוק ואיש ספר, דיבר עם בניו עברית מילדותם וחינכם לאהבת ישראל וחיבת-ציון. ראשית תלמודו — קריאה, כתיבה ויסודות החשבון — עשה בבית, והמשכם בגימנסיה כללית רוסית. בעל זכרון מעולה וחוש יוצא דופן ללשון, היה תלמיד מצטיין והוריו ראו לו נצורות בתחום הרוח דווקא. כבר מילדותו פעיל היה בתנועת נוער ציונית ורקם חלום עליה לארץ-ישראל.

ב-1924 נאסרה אחותו הבכירה בדיה בעוון פעילות ציונית, ולאחר ש״ישבה״ כתשעה חוד­שים, גורשה לארץ-ישראל ואיתה נסע נחשון. אבא לא מצא לו מרגוע, ובן שש-עשרה קטע לימודיו בגימנסיה ועלה לארץ-ישראל.

תחילה הסתפח לגרעין הראשון של ״הנוער־העובד״, ועשה איתם כשנה בהכשרה בעין- חרוד. אחר-כך הצטרף אל קבוצת ״דרומיה״, שקיבלה את עיבוד פרדסי בנק אפ״ק בחפציבה ליד חדרה. עם קבוצת ״דרומיה״ המשיך לחד­רה ולדגניה, ואיתם חלם ליסד קבוצה באדמות צמח, שמעבר לירדן. בלחצם של ברץ והרצפלד מוותרת קבוצת ״דרומיה״ על תוכניותיה, וב- 1929 עוקרת לגבע השרויה במשבר חמור. אבא, הרוצה בעבודה חקלאית בניגוד גמור לנטיותיו הטכניות, יוצא לעבוד בפלחה. בראשית שנות השלושים נרכשות אדמות ג׳דה בואכה טבעון, וגבע מעבדת שטח נרחב בין כפר-יהושע ושיך אבריק. אבא עבד שם תקופה ממושכת, היה נוסע בראשית השבוע ברכבת וחוזר באחריתו, ועושה ימים ארוכים-ארוכים ללא חשבוןכדרכו. באותה עת נרקם הרומן עם אמא ההופך ל­נשואים בני ארבעים שנה ויותר, ופריים עד הלום — ארבעה בנים, שלוש כלות ושמונה נכ­דים.

בשנים שלאחר מכן הולך אבא אחר נטיו­תיו ועוסק במסגרות ובבניו, ומשקיע בכך כל כשרונו ומרצו. חריצותו מחד, תיכנון ואירגון העבודה מאידך, מתבטאים בשורת מבנים הק­מים בקצב מזורז מאוד. אבא לא הקפיד בפר­טים, אך את עיקר המלאכה, את השדרה, תפס תמיד ועשה זאת היטב וביסודיות.בית הילדים, בית אתקין, סככות הרפת הישנות ומבנים ב­לול, הם עדות אילמת ונאמנה לכוחו היוצר.

שנים ארוכות של עבודה מאומצת ומעבר לכוחותיו, פוגמים בבריאותו ובחוסנו הגופני שאיננו מן המעולים. באמצע שנות החמישים, לאחר שלושים שנות עבודה מאומצת, מנסה להמיר את עבודת הבנין הקשה בנגרות, אך בלחץ מוסדות המשק חוזר לבנית שיכון ה­וותיקים. ב-1959 והוא כבן חמישים לוקה אבא בשיתוק קשה בעקבות ניתוח קל בעינו. במאמץ עילאי ובכוח רצון נחוש נאבק במחלתו ומומו, ואף מצליח לא מעט לשקם עצמו. אינו מתלונן על גורלו, ומנסה ככל יכולתו שלא להזקק לאנ­שים ולא ליפול למעמסה. לפני כשנה נתקף במחלה אנושה שהובילתהו אלי קבר.

אבא היה חלוץ ומגשים במובנם המלא וה­יפה. מאז בואו ארצה שקע כל כולו בצניעות וחריצות בעבודה מפרכת. מעולם לא דיבר גבו­הה ולא הטיף דרך חיים ומוסר עבודה, אך מסר כוחו ובריאותו על עמל היום-יום. אבא ראה במסירה ובנתינה בחומר וברוח את פסגת ההגשמה היוצרת, ונתן בשפע ללא חשבון. הוא הזדהה זהות גמורה עם הקבוצה ודרך חייה, וברוח זאת חינך אותנו — בניו. פעמים ספורות נזף או הוכיח אותנו, ועיקר השפעתו היתה בדוגמא האישית, בשלימות האמונה והמעשה. זכה אבא, וארבעתינו, בניו, חיים בקבוצה וממ­שיכים כמירב יכולתנו הדלה בדרך שסלל לנו.

יהי זכרו ברוך.

נוני

שלום החלוץ

כתב שניאור

בבואנו לגבע ושלום צעיר, כמעט בגילנו, והוא כבר ניצח על מלאכת הבניין בגבע. הוא המתכנן, הוא המבצע, ותוך כדי עבודה, הוא מחנך ומכ­שיר חלוצים צעירים ״ירוקים״ לעבוד בבנין.

הוא עבד במרץ רב, ורצה בכל מאודו להספיק כל כמה שאפשר יותר. לשלום אצה הדרך, ולכן, כנראה, רצה להספיק עוד ועוד. עבדנו איתו ברצון ובחפץ לב, משום שהתנהגותו בעבודה היתה רוויה עדינות נפש וסבלנות יוצאים מן הכלל.

שלום בעבודה סימל וגילם את טיפוס העובד העברי בארצו המתחדשת. הוא השקיע בעבו­דה את כל מרצו, רצונו וכוחותיו ומטרתו היתה — בנין הקבוצה והחברה.