שלום החלוץ
כתב שניאור
בבואנו לגבע ושלום צעיר, כמעט בגילנו, והוא כבר ניצח על מלאכת הבניין בגבע. הוא המתכנן, הוא המבצע, ותוך כדי עבודה, הוא מחנך ומכשיר חלוצים צעירים ״ירוקים״ לעבוד בבנין.
הוא עבד במרץ רב, ורצה בכל מאודו להספיק כל כמה שאפשר יותר. לשלום אצה הדרך, ולכן, כנראה, רצה להספיק עוד ועוד. עבדנו איתו ברצון ובחפץ לב, משום שהתנהגותו בעבודה היתה רוויה עדינות נפש וסבלנות יוצאים מן הכלל.
שלום בעבודה סימל וגילם את טיפוס העובד העברי בארצו המתחדשת. הוא השקיע בעבודה את כל מרצו, רצונו וכוחותיו ומטרתו היתה — בנין הקבוצה והחברה.
כמידת חריצותו,התלהבותו ומסירותו שהשקיע בעבודה, כן מידת התענינותו, פעילותו לאחר יום עבודה.
הוא היה איש הספר. הוא לא רק קרא אלא עיין, ביקר, המליץ וחיווה את דעתו שהיתה מקובלת על קוראי הספר בגבע. מי מאיתנו אינו זוכר את סיפוריו לילדיו בזמן ההשכבה וגם לא נשכח את בדיחותיו וחידודיו המרובים.
כשם שמלא את העבודה בנאמנות כן גם שיתף את עצמו בחיי החברה, כי מטבעו היה איש פעיל, איש החברה, איש השיג והשיח.
הוא היה בן למשפחה ציונית והשפה העברית היתה שגורה בפיו עוד בגולה. הוא היה חדור הרעיון הציוני ועם בואו לגבע — הוא מצא סדן נרחב למימוש ולהגשמת שאיפתו הציונית — להיות איש עובד בארץ-ישראל.
בזה היה שלום — חלוץ במלוא מובן המלה.
התיחסותו לעבודה היתה ערכית. תוך כדי עבודה הוא המשיך ללמוד ולמצוא בה את הסיפוק האישי.
נדמה לי שזוהי המהפכה האישית שלו — להיות פועל יהודי, איש קבוצה. מביתו, מהוריו הציוניים הוא ינק וספג רבות מתכונות אלו. הוא היה בן נאמן להוריו, טיפל בהם וכיבד אותם.
שנים רבות העניק מכוחו, תושיתו ורצונו בכל שטחי חיינו. וכאשר התאכזר לו גורלו המר וכוחותיו הפיזיים היו מוגבלים, הוא שוב התגלה בכוחו ורצונו הכביר להתגבר על חולשותיו אלו, לא ליפול למעמסה על החברה וקרוביו, למצות את שארית כוחותיו ולעבוד, ולעשות...
אנו הקרובים לו בעבודה במזכירות ידענו כמה כוחות גוף ונפש הוא השקיע כדי לעשות, את אשר כמעט לא ניתן לעשות במצבו הוא.
באיזו אצילות נפש, מבלי להתאונן התהלך בינינו. כל הזמן עבד, כל הזמן התענין במסובב אותו ומיגבלותיו הפיזיות לא נטלו ממנו את רצונו להיות עסוק, לעבוד וליצור.
פגישותי איתו בשנים האחרונות ובזמן האחרון היו תמיד בשבילי מלמדות ומוכיחות, מה היה אצור באדם זה. הוא היה איש האופטימיזם היוצר גם בעתותיו הקשות ביותר.
בזכרוני יישאר שלום ידין תמיד כחלוץ היהודי הנאמן לעצמו, ארצו ולביתו.
יהא זכרו ברוך.
שניאור רצין