הנצחה בקבוצת גבע

קווים לדמותו של אבא

כתב שלום

יליד עיירה קטנה ליד מינסק, התחנך אבא ז״ל, כפי שהתחנכו אז ילדים בדורו: בתחילה החדר, ובגיל 13—14 ישיבה על כל ההווי שבה, אכילת ״הימים״ וכו'. אבל רוח ההשכלה שנשבה אז בכל עוזה, גרפה גם אותו. ותוך כדי לימוד הגמרא בישיבה, התחיל הוא וחבריו, לעיין בספרי חולין. היו מקבלים לקריאה את "הצפירה" ו"המליץ" אצל משכילי העיר וחתמו עליהם, התמסרו ללימוד שפת המדינה, חשבון, היסטוריה כללית וכו'.

עד מהרה עזב את הישיבה, עבר לישיבת קבע במינסק המשיך ללמוד והתפרנס משיעורים פרטיים בבתי התלמידים נעשה פעיל בתנועת ״חיבת־ציון״, ושאיפתו היתה לעלות ארצה, כפי שעשו כמה מחבריו.

אבל חלום העליה התגשם רק כעבור כמה עשרות שנים בגלל המאורעות בעולם וברוסיה ומחלתו ה­אנושה.

משהקים את ביתו־משפחתו החליט כי שפת הדיבור עם ילדיו תהיה רק עברית. ואל יהא הדבר קל בעי­ניכם! בזמנים ההם, כאשר השפה העברית היתה רק ״לשון קודש״ — שפת התפילה, ומעטים מאוד שלטו בה עד כדי דיבור, וכשהרבה הרבה מילים שנזקקים להן בזמן הדיבור, לא היו מוגדרות, או חסרות בכלל. היה בהחלטה זו הרבה מן האומץ והעוז. אף־על־פי־כן הצליח בדבר, ואנו, הילדים דיברנו עם אבא רק עברית מיום שהתחלנו לדבר או למלמל כמה מילים, וכאשר פתח בית־ספר לעצמו, או כפי שקראו לזה אז ״חדר מתוקן״, החליט כי אף בבית־הספר ילמד עברית בעברית, כלומר מבלי להזקק לתרגום באידיש, כפי שנהגו אז בהרבה חדרים, ואף בחדרים המתוקנים. ואף בזה הצליח ושפת הדיבור בבית־הספר היתה רק עברית, לפחות עם המורה.

״חדר מתוקן״ זה היה השם. אך במראהו היה בבית־־הספר של אבא בית־ספר של ממש: אולם גדול, מרווח ומואר. ספסלים עם מכתבות מחוברות אליהם, צבועות יפה, שולחן למורה, לוח גדול, מפת ארץ־ישראל גדולה על הקיר ממש כפי שנהוג עכשיו בכל בית־ספר בארץ. גם מורים־עוזרים לקח לו, ללמד שפת המדינה, חשבון וכו'.

הרבה הרבה ממרצו השקיע אבא בבית־הספר שלו: הוא היה שמש ומנהל כאחד, מלמד תנ״ך, ציור וזמרה, ספרות־עברית, היסטוריה וכו'. לחג חנוכה ופורים היה מכין הצגה עם תלמידיו, בעברית כמובן, וגם בזה היה הוא הממחיז והבמאי, הצייר ומכין התפאורות והאיפור. באמצעים הפרימיטיביים שהיו אז בידו(וגם האמצעים הכספיים היו די מוגבלים) הצליח להציג הצגות יפות שזכו לתשואות מצד כל הקהל, שהיה מורכב מהורי התלמידים ומוזמנים.

ביתו המרווח שימש כל הזמן כמקום פגישה לציוני מינסק. הן מבוגרים והן צעירים. הבית היה גם מועדון וגם מקום כינוס־אסיפות למורים, חובבי ציון וסתם אנשים חובבי שפת עבר. ואף בזמנים שהציונות ירדה למחתרת, לא חדל ביתנו לשמש מקום מיפגש לרבים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נקרא גם אבא להתייצב לצבא, אך נפסל בגלל קוצר הראייה. אך כשהחמיר מצב הרוסים בשדה הקרב, התחילו לגייס מכל הבא ליד מבלי להקפיד הרבה, וב־1916 גוייס גם אבא ונשלח למקומות רחוקים. הדבר הזה שיבש ב­הרבה את אורח חיינו. עם שיחרורו שחל סמוך למהפכת פברואר, נעשה אבא שוב פעיל מאוד בהסתדרות הציונית ובוועד אגודת המורים. בזמן הקצר שבין ״מהפכת פברואר״ ל״מהפכת אוקטובר״, עם ייסוד האסיפה המכוננת ברוסיה, והתכונה לקראת הבחירות לפרלמנט הרוסי, נטל אבא חלק פעיל מאוד במע­רכת הבחירות, ואף גייס את ילדיו לחלק כרוזים וסיסמאות לעוברים ושבים ברחובות. ואנו הילדים, מילאנו את המוטל עלינו בהתלהבות ושמחה, כי מל­חמה קשה היתה נטושה אז בין הציונים על זרמיהם השונים, ובין ה״בונד״ — מפלגת פועלים שהתנגדה ל­ציונות ולשיבת־ציון.

באותו הזמן שימש אבא כמורה לעברית בגימנסיה רוסית אשר רוב תלמידיה היו יהודים, והשפה העברית הוכרה כשפה שהיהודים הורשו ללמוד אותה. יחד עם עוד מורים אירגן אז שיעורי ערב לעברית למבוגרים, שנמשכו אף בתנאי מחתרת לאחר מכן, ושיעורים אלו ניתנו על־ידיו בהתנדבות, שלא על־מנת לקבל פרס. מהפכת ״אוקטובר״ על כל מוראותיה — דיכוי המפלגות האחרות והשלטת היבסקציה על הישוב היהודי, שמה קץ מהיר לכל אלה. התנועה הציונית ירדה למחתרת, אמנם היה זמן קצר, ששוב פעלה ההסתדרות הציונית בזמן כיבושה של העיר על־ידי הגרמנים ואחריהם — הפולנים, אבל זה ארך רק זמן קצר, ושוב הוכרז חרם על התנועה הציונית, על בתי־הספר העבריים וכו'. ביתנו היה מקום מיפגש לחברי התנו­עה ואוהדיה.

באותו זמן פקדה את אבא מחלה אנושה, הרעלת דם שבאה בעקבות ניתוח קל סיכנה את חייו וריתקה אותו לערש דווי למשך זמן ארוך מאוד, ורק תודות למאמציה של אמא שתחיה, ועזרת רופאים ניצל בדרך נס. במחלה זו איבד אבא את עינו השמאלית, וראייתו שהיתה לקוייה בלאו הכי, לקתה עוד יותר.

עם תום המחלה נאלץ אבא להפסיק כל פעילות, מה גם שתנועת המבוגרים נפסקה כמעט כליל, ורק הצעירים עוד המשיכו בעבודה בתנאי מחתרת. בביתנו בוצעו כמה חיפושים של הצ׳קה, וב־1924 אחרי לילה שלם של חיפושים נאסרה אחותי. באותו לילה בוצעו מאסרי ציונים בכל רחבי רוסיה, והנאסרים נידונו, אחרי ישיבה ממושכת בבתי־הסוהר, לגירוש לסיביר, אך העונש הוחלף אחר כך לגירוש לארץ־ישראל. הבת הבכירה ונחשון היו בין המגורשים, וזמן קצר אחריהם עליתי גם אני, בתקוה שנוכל להעלות ארצה את יתר בני המשפחה, שזאת היתה משאת נפשם מתמיד. אך עלייתו של סטלין לשלטון, וביטול הנ.א.פ. (המדיניות הכלכלית החדשה) סגרו בעדם את הדרך לארץ. את תלאותיהם ברוסיה בשנים ההן, בגלל היותם חשודים בציונות ועברם כמורים לעברית, שלילת זכויותיהם האזרחיות וכו' — יקשה לתאר ואף יקצר המצע.

רק משהחמיר ביותר מצבה של רוסיה ונזקקה למטבע־חוץ — החליטה לתת רשות יציאה לאלו מה­אזרחים הקשישים שיש להם קרובים בחוץ־לארץ ושקרוביהם מוכנים לשלם בעד רשיון יציאה במטבע־חוץ. מאיתנו נדרש לשלם 120 לי״ש בעד כל איש, ורק אחרי פנייה למוסקבה הצלחנו להוריד את הסכום ל־60 לי״ש וכך נתאפשרה ב־1934 עלייתם של רבים לארץ, וביניהם גם זו של הורינו.

אורח החיים בקבוצה מצא חן בעיני אבא, וכשנה אחרי בוא ההורים לארץ השתקעו בקבוצה, וכאן בא אבא אל המנוחה והנחלה. מצא סיפוק בעבודתו בהנ­הלת חשבונות והתמיד בעבודתו עד לפני כמה שנים, משלא יכול היה כבר להמשיך בה מפאת הראייה הלקוייה ובריאותו הרופפת.

כאדם צנוע, אציל נפש, שומר מסורת ויחד עם זה רחוק מקנאות דתית, בעל ידיעות רבות במדעי היהדות, השפה העברית ודקדוקה, ער ומתעניין בכל הנעשה בקבוצה בארץ ובמדיניות העולם, נתחבב אבא על כל תושבי המקום. נשא בשקט ומבלי להתאונן את יסוריו וסבלותיו שנתנסה בהם הרבה מאוד, וכך בהכרה מלאה, כשדעתו צלולה, זכרונו ער ורענן, ניתק לפתע פתיל חייו ביום כ״ג לתשרי.

יהי זכרו ברוך!

שלום ידין