הנצחה בקבוצת גבע

סבתא דינה

בשבילי, שמעולם לא ראיתי סבתא ולא חוויתי חוויה כזו, המפגש עם סבתא דינה היה מרתק.

עם נישואי, מידי שבוע, כהרגלו של שלום, פסענו בשביל הצר אל חדרם. השביל היה מבריק ומעושב.

חדרם היה קטנטן וצנוע אך היה בו ריח של חו"ל. שולחן אליפסה קטן, חום וכבד, כסאות של פעם. כורסא לסבא הלל שהיה כבר מאד חולה. ומיטה אחת גדולה. מפות ומפיות תחרה, כלים עדינים ויפים.

בוודאי היו שם עוד דברים, אך סבתא הייתה הדומיננטית. גדולה בגופה, שולטת בכל. הייתה אישה רחבת ממדים, עם לחיים וורודות ושיער לבן אסוף. ידיה עמלניות.

סבתא לא דיברה עברית, רק אידיש מעורבת בכמה מילים עבריות. תמיד היה לה כיבוד לכבדנו. עטפה אותנו ואת ילדינו באהבה גדולה. בגדיה מוקפדים  וריח של ניקיון.  צעיף גדול וצבעוני על כתפיה.

סבא היה אדם מאוד משכיל, דובר עברית צחה מלמד ולמדן. סבתא כבר בגיל שבע נכנסה לעבוד כמתלמדת אצל תופרת וכך הייתה לתופרת, שעשתה קסמים מכול חתיכת בד שראתה. אם זו חצאית בשבילי, או חליפה ליורמי הקטן, כשירדנו ליטבתה.

הייתה בה פתיחות לאופנות, נפש צעירה, שהקפידה להזכיר לנו לקצר חצאית, או לפתוח מחשוף. תמיד ישבה במתפרה, עם התופרות, עזרה בעצות ובמעשה וכולם הקשיבו לה.

בסוף ימיה חלתה ועברה לבית אבות שעל גבעת המורה.

הסוף כמו כל סוף כזה, עצוב. למרות שמשפחתה ביקרה אותה ותמכה בה, נפטרה עצובה.

יהי זכרה ברוך.

זיוה ידין