אמנון ידיןאמנון ידין פרשת חייו
אמנון נולד ב־1 ביוני 1938, בבית החולים בעפולה, עם אחיו התאום עודד, להוריו - אסתר ושלום ידין.
כשאר בני גבע, חבריו למחזור - התחנך ולמד בגבע עד סוף כתה י״א. השנה האחרונה ללימודיו בביה״ס התיכון היתה בי״ב ה״מקובצת״ בבית־ברל, בשנת 1955.
עם תום לימודיו בביה״ס, גויס לשנת־שרות מוקדמת כפעיל במזכירות חטיבת־הנוער של ה״אחוד״. בשנת 1957 גויס לצה״ל ושירת ביחידת הצנחנים.
עם שחרורו מצה״ל חזר הביתה לגבע ונכנס לעבודה ברפת. תוך העבודה למד ועשה את בחינות-הבגרות. בו בזמן מרבה בפעילות ספורטיבית כשחקן כדור־ סל, ובטיולים כמדריך וכחוקר.
בשנת 1960 יצא ללמוד ולהכשיר עצמו להוראה - למדרשה לחינוך משותף בבית־ברל.
עם תם לימודיו החל בהוראה וחינוך בביה״ס בגבע.
בשנת 1962 נשא לאשה את נועה, שהכיר בעת שירותה בנח״ל בגבע. ובשנת 1963 יוצאים נועה ואמנון לירושלים, היא ללימודי ארכיאולוגיה והוא ללימודי ביולוגיה.
סיים לימודי התואר הראשון בשנת 1966 ונכנס להוראה וחנוך לביה״ס המשותף בעמק־חרוד. בעבודה זו עושה אמנון ארבע שנים תוך שחלקית הוא עובד ומלמד גם במדרשה בבית ברל, שאליה נשאר קשור מימי לימודיו שם. בשנת 1967 נולדות הבנות התאומות נירית ותמר. בשנת 1970 - יוצא אמנון לעבודה בסמינר הקבוצים ״ארנים״, שם הוא מלמד ביולוגיה, מרכז את בית־הטבע ע״ש מרגולין ואחר־כך מתמנה לסגךמנהל ״ארנים״. תוך אותה תקופה הוא ממשיך גם ללמוד גנטיקה באוניברסיטת ירושלים ומסיים שם גם את התואר השני בביולוגיה. בשנת 1975 נולד הבן גדעון.
ב־1980 עם תם הקדנציה בהנהלת ״ארנים״ חוזר אמנון הביתה לתפקיד גזבר הקבוצה. הוא משקיע מאמץ רב בלימוד, העמקה והבנה של עניני הכלכלה והכספים ומוצא בכך עניין ואתגר. בחול המועד סוכות, בשנת 1981, קורה האסון הכבד כאשר הבת תמר נספית בתאונה בעת טיול חברת הילדים ברמת־הגולן. אמנון אינו חדל מפעילותו ופעלתנותו על אף האסון, משתתף בחגיגות ה-60 לגבע, ובו בזמן ממשיך לטפח את הנושאים המעניינים אותו מאז - חקר פרשיות בתולדות הישוב בארץ, ואגדות ופולקלור יהודיים וכלליים, הקשורים בצמחים, טבע ונוף הארץ. הוא מגבש נוסח ל״סדר ט״ו בשבט״ אותו הוא רואה כיצירת תרבות המנסה למזג את המסורתי עם המתחדש בחיינו, בחקלאות ובטבע הארץ. בו בזמן הוא נוטל עליו גם את הטיפול בצד המנהלי־כלכלי של ״הגבעטרון״.
בגיל ארבעים וחמש בעודו בעצם פעילותו, ובמלוא כוחותיו ותכניותיו הוא שם קץ לחייו ומובא למנוחות בבית העלמין בגבע, ליד קברה של בתו תמר, ביום רביעי ה־6 בינואר 1983, ומותיר את בני משפחתו והמוני ידידיו, תלמידיו וחבריו המומים, תוהים וכואבים.
ת. נ. צ. ב. ה.
על מות – לאמנון
כתב נחמן
הטבע אוהב את אוהביו. אמנון, הטבע שכה אהבת מאיר לך פנים.
גשמי הברכה החזקים, המרווים את האדמה, פסקו והניחו לשמש ללוות אותך אל מקום מנוחתך.
ואתה - צמח השדות האלה, אילן מאילנותינו היפים ששרשיו ינקו לשד־חיותם ממעמקי האדמה הזאת, והם נאחזו בה עמוק ורחב. נוף שהגביה לצמוח אל השמים האלה, ואל האפקים, על זריחותיהם ושקיעותיהם וכל מראותיהם - הכל שוקע בך.
עץ המייש
מונעם חדאד, פקיעין
עץ מייש גדול ורענן, שגיא נשגב ורם היה בגננו - אחד הגנים המעטרים את פקיעין משלושת עבריה(מלבד העבר שממנו תפתח הרעה). ילדים היינו ואת רוב הקיץ עשינו בגנים. אהבתי להסתופף בצלו של עץ המייש. אויר קריר וצח היה שם. בין עפאיו קיננו הצפרים, ועץ גפן מבורך שצמח סמוך לו, שיגר את שריגיו אשר טיפסו מעלה מעלה על עץ המייש והשתרגו יחד עם ענפיו, ממש עד לצמרת והיו חבוקים יחד ומאושרים. פירותיו של עץ המייש היו טעימים. מעליו הירוקים השופעים האכלנו את הגדיים הרכים, ועצי־ענפיו שימשו לקירוי הבתים. השנים נקפו וגדלתי. גם עץ המייש גדל עוד יותר.
תיש אינך רואה?.. מיש!
מתוך מאמרו של אמנון ידין
״מפולקלור הצמחים״ במערבו
של הגליל - קובץ בוטני 1980
על פסגת הר המוריה, היא הפסגה עליה עקד אברהם אבינו את יצחק בנו, במקום בו ניצב בית מקדשנו החרב, בנוי כיום מקדש הקדוש קדושה רבה למוסלמים - קובת־יו־סחרה, או כיפת הסלע. המאמינים סבורים כי הסלע הלבן הוא המקום הקיצוני - אל־אקצא, וממנו המריא מוחמד לסיורו בשבעת הרקיעים, ולכן הם מיחסים לו קדושה רבה. קדושה זו מוצאת את ביטויה בדרכים שונות ומגוונות, אך הבולטת והחשובה שבהן היא צורתו ותוארו של המקדש, ומעמדו על סביבותיו. הכפה הזהובה המתנוססת בראש הבנין נתמכת על שתי שדרות של עמודים הסובבים את הסלע, ועליהם סוגרים קירות היוצרים מתומן(אוקטגון). הקירות מצופים ציפוי מושלם באריחי קרמיקה פרסית, מעוטרת פיגורות צמחיות ודוממות וערבסקות מחכימות מבפנים ומבחוץ, ופה ושם באריחי שיש בצבעים מגוונים. המקדש ניצב על במה מוגבהת שממנה יורדים לשלוש רוחות השמים במדרגות אל רחבת הר־הבית. על הרחבה, בשולי הבמה ממש, משני עברי המדרגות, נטועים עצי מיש. עצים גדולים, וותיקים, נשואי פנים, כבדי גזע ועבותי ענפים, יפי צמרת ומעמיקי שורש. ניכר בהם במישים הללו שכבר ראו שנים הרבה, שנים המיטיבות אתם, והם רעננים ושופעי חיות. עצים אלה הם חלק בלתי נפרד מכיפת הסלע, אבר מאברו של המקדש, לא עצים שניטעו על יד המקדש, אלא מרכיב הכרחי משלמותו של המקום הקדוש. ניכר בו, במי ששתלם, שהוא ידע מה הוא עושה, ולשם מה הוא עושה זאת.
