תמר ילדתי
פרא לא לומד עול שלי.
ילדה של מרחבים –
צמח־בר בישנית שלי.
חצופה ורכה.
יפה, פרועה ויחפנית שלי.
וקשובה - מהרהרת.
גאה, טובה, מתיסרת ־
חושבת, חושבת, חושבת ואוהבת שלי
וכל השיפעה הסוערת הזאת רק לתוהו לתוהו...
ילדה שלי
סוס לכרכרה לרתום הבטחת
שנשוט במרחביך
שנשעט בתוך נופיך
שנצלול בים חלוּם צבעים
של שקיעה רכה.
אמרת: אמא, רק אני ואת
שהלא רק כרכרה לשתים...
הבטחת...
ואת בתוך התכלת והאור,
ובלילה הצונח מְכוּכב על דממה גדולה
נדהמת.
עם צניפת סוסים ושעטת דהרתם
ובציץ הנובט.
ובתומר, התומר הזה הנע,
מאוֵש את שמך כשמו.
תמר בתוך הזעם, התמיהה והכאב.
והשקט הנורא ואיום
הדומע אותך,
השותק אותך
תמר.
אמא
תמרי
כתב יורם נחשון
איך אפשר לכתוב על נערה שהיתה? הרי היא חיה איתנו יום יום ושעה שעה. הסיוט איננו מרפה והצער מעמיק וחורש בנשמה.
עם תמרי נפגשתי מאז היתה בכיתה ב'. מאז נפגשנו כמעט מדי יום. הידידות בינינו הלכה והעמיקה, הלכה והתרחבה. כך קרה שחודש אחר חודש ושנה אחר שנה, נוצרו בינינו יחסי חברות ורעות נדירים.
״חידק הסוסים״ דבק בתמר שנים אחדות לפני הכרותנו. יום אחד טיילו תמר, נירית ואבא נוני לראות סייח שנולד. תמרי ניגשה לגדר בלא פחד לגעת בסייח הצעיר. הסוסה שלידו התנפלה עליה ותפסה אותה בראשה. בנס לא נפגעה תמרי פגיעה קשה. כך היתה תחילת הרומן של תמרי עם הסוסים, רומן שעוצמתו הלכה וגדלה במשך השנים.
תמר
השקנאים הגביהו עוף,
עלעול המתאבך אל־על
ושמש בם אורה –
לבן, שחור־לבן, שחור
משחק של אור וצל.
עמדנו שם ליד הסדריה,
מבט, חיוך, מילים של סתם,
תנועה של יד, ושחוק –
ואהבה,
שפה המובנה אך לנו.
רגליים יחפות, ידיים רשולות
ושערך סתור,
ושמש בו אורה
זהוב וחום, זהוב וחום,
משחק של אור וצל.
ילדה שלי,
הסתיו באגוזים שלדלתנו,
השקנאים בחֵץ מאור לאור,
הרחיקו נדוד –
והם ישובו עוד לעת אביב.
ואת באביבך מתחת לפרחים,
ואת כמותם,
ושמש בם אורה
זהוב אדום, זהוב אדום,
משחק של אור וצל.
ושם איתך כל היפה והטהור שבי.
ילדה שלי,
ילדה.
אבא