הנצחה בקבוצת גבע

קורות חיים

כתב אורי

מוקי נולד ב- 20.01.1949 בשם מרדכי אך כבר כשנולד הכריזה אימו כי: "שמו יהיה מרדכי אבל אתם יכולים לקרוא לו מוקי". שנים לאחר מכן שינה את שמו באופן רשמי כי כמו בכל דבר: רק הוא מחליט. מוקי הוא בן הזקונים להוריו אסתר ושלום, הרביעי מבין אחיו: דן שייבדל לחיים ארוכים והתאומים עודד ואמנון זכרם לברכה.

מוקי גדל והתחנך בגבע, היה ילד סקרן ותלמיד נהדר אך גילה כישרון לקוי בכל מה שקשור לנגינה, ולכן שלחה אותו המורה לחליל לשחק כדורגל בדשא (להתאמן בנגינה על כדור?) בכיתה י"ב גייסו את רוב הגברים למלחמה ובמקום ללמוד נשארו הילדים להחזיק את המשק. לאחר מכן התגייס לשירות סדיר ב"סיירת גולני", במבחנים ליחידה לא הצליח לעבור את החומה. בהגינותו שיתף בכך את מפקדיו ובזכות היושרה שלו התקבל לסיירת. בהמשך השירות, במהלך פשיטה בלבנון ותוך הגנה על חיי אזרחים, נפצע מוקי בהיתקלות עם מחבלים וספג רסיסים שליוו אותו כל חייו, אך למרות זאת הצליח להשיב אש.

מוקי

פגשתי את מוקי גבה קומה ויחפן עם סוליות רגליים עבות, ללא מנעלים. מוקי היה מגיע עם הג'יפ הצהוב אחרי העבודה לשער העמקים ויוצא בבוקר לעבודתו בשדות העמק, לימים עברתי לגור איתו בגבע.

היינו יוצאים מוקדם בבוקר לשדות לסמן בדגלים למטוס ריסוס וכן כשהעביר קווים, כלומר הרים את צינורות ההשקיה בין השורות כשרץ יחף ומלא בוץ. מוקי אהב את האדמה היא הייתה בנשמתו. כשמוקי הגיע לשער העמקים שאלו אותי אם אין לו כסף לקנות סנדלים וכינו אותו הכדורסלן.

לאחר שסיימתי את לימודי, עברנו לגור בשער העמקים. מוקי הצטרף לצוות גידולי השדה בקיבוץ ומיד התחבב על כולם. מאוד רצו שיישאר והציעו לו מייד לרכז את ענפי השדה.אבל מוקי הוא מוקי ולאחר לידת בננו הבכור דגן לחץ עלי לחזור לגבע. ארזנו את עצמנו וחזרנו, כי מוקי כמו בשיר של שלמה ארצי הנערץ עליו, "לא עוזב את העיר עבור אף אחד" הגעתי למשפחת ידין הגדולה והענפה והשתלבתי בה באהבה.

כל אחד יש המוקי שלו

מהילדות, מהסיירת, מהשדות ומעוד המון מעגלים. לי יש את אבוש שלי... המלאך הפרטי שלי, ששמר והגן עליי והבין אותי במבט. אבא אהב לחקור יחד מילים וציטוטים. לדבר איתי על ספרים ושירה, לקנות לי עוד ספר של לאה גולדברג במתנה.

אבא לימד אותי איך מכינים קפה "בוץ" על פי כל החוקים, למחוק במחברת עד ש"יוצא בדיוק", לקלוף פומלה ולקרוא מפה. אבא שלי - אני נושאת בתוכי כל כך הרבה זיכרונות מאושרים ממך. ביקור במשרד שלך וביום חמישי במיוחד כשבאנו לתייק את "דף גבע", את השיחות שלנו בדרכים, נסיעה להולנד בבת מצווה, טיולי יום הולדת משפחתיים וגם לבטים וסודות שהיו לנו ועוד כל כך הרבה...

יותר מהזיכרונות אני נושאת איתי כל חיי את הידיעה שאהבת אותי אהבה שלמה. גדלתי בהרגשה שאני הכי אהובה בעולם ואת זה אני מתפללת ומשתדלת לעשות כמוך עם ילדיי.

אבוש היית לי סלע ועוגן ואי של שפיות ונחת. אני משחררת אותך אבא, עבדת קשה מספיק, החזקת חזק ונלחמת בגוף שבגד בך ואהבת כל כך את כולנו עד נשימתך האחרונה.

אתה הגיבור שלי אבא. אתגעגע אליך בכל נשימה. תנוח מתוק שלי.

אוהבת שקד

מוקי שלי

מוקי היה כמו סבא בשבילי והרבה זכרונות טובים יש לי ממנו. איש חזק שהיה מקפיץ אותנו מהכתפיים בבריכה. איש חכם שהיה מלמד תנ״ך ומתמטיקה ומספר על המקום הזה וההוא.

והתכונה הכי חשובה איש משפחה אוהב וחבר של כולם. אני זוכר שלימדת אותי ואת יוסי לרכב על האופניים וגם כשהיית עוזב את האופניים, צעקת לי מרחוק שאתה איתי. גם כשעזבת אתה עדיין איתנו תמיד.

היו לך את הסיפורים הכי מעניינים ואף פעם לא ידעת איך לשעמם, אפילו בנסיעות ארוכות.

תמיד תהיה מודל לחיקוי בשבילי ואני מצטער שלא הספקתי לשמוע עוד סיפור אחד אחרון...

שאולי

 מוקי שלנו

נער גבוה, שחור תלתלים, שתי גומות חן וחיוך בישני. כך קבל את פני כשנכנסתי ל״חדר״ של משפחת ידין לפני המון שנים והוא עודנו תלמיד בית ספר. מוק קראתי לו. ואיתו עמדתי כנגד אחיו הגדולים שנהנו קצת להשתעשע על חשבונו. את התעללויות אחיו הגדולים מיהר לקבל ב״הבנה״ ובלרצות פן יבולע לו אבל הכל ברוח טובה ובצחוקים של כל הנוגעים בדבר. מלווים בגערותיה של אימם אסתר שיפסיקו ״להתעלל״ בבן הזקונים.

״הילד״ צמח וגם אם הייתי עסוקה בימים ההם בעיקר בחיי החדשים בקיבוץ הבחנתי איך לנגד עינינו צמח הנער לגובה כמו אחיו ופיתח התעניינות (מלבד בבנות) בנושאים אחרים שגם אמנון וגם אני התעניינו בהם: טבע, ידיעת-הארץ, ביולוגיה, ארכיאולוגיה, באלה התמיד והעמיק בלימודיו באוניברסיטה בירושלים ובלימודי אגרונומיה ברחובות. ובאלה היה קרוב לאמנון עד כדי חברות קרובה גם אם הפרשי הגילים היו גדולים. מוקי ליווה אותנו ובעיקר את אמנון עם הבגרות, הצבא והפציעה במסגרת סיירת גולני ולא זנח גם את שאר עיסוקיו, רגישותו וקרבתו הרבה למשפחה (נדמה לי שיותר מהמקובל והמצוי בין בני גילו).

ההוכחה האישית לכן הייתה בימים הנוראים של מותם של תמר ואמנון, מוקי נענה אז לפניית הנהלת הקבוצה למלא את מקומו של אמנון כגזבר. מוקי ברגישותו יוצאת הדופן פנה אליי בעצם הימים הקשים בשאלה שמא אפגע האם יקשה, האם יכאב אם ימלא את התפקיד של אמנון, זה היה כאילו ביקש את רשותי למלא את המקום הזה במקום אחיו שאיננו. קבלתי את שאלתו בהתרגשות רבה גם בגלל מהות התפקיד ובעיקר על גילוי רגישותו הרבה והבלתי צפויה. שמחתי שמוקי ממשיך את עשייתו של אמנון הוא ולא אחר... רגישותו ניכרה אז ועד יומו האחרון. וקשה קשה לוותר על נוכחותו בחיינו...

נועה ידין