על יויו החבר לכתה
כתב דן פלג
יויו, גם השנה הגיע קיץ, הרי אתה אהבת אותו, קיץ של שרב, של אגסים ושל שיחות על הדשא עם ערב.
הנה — לוהט הקיץ וקטיף האגסים שלך בעיצומו. הערבים צוננים והחבריא, שרועים על הדשא ומפליגים בספורי מלחמות. נדמה כי עוד רגע תשוב וכמונו תשלהב בלהט הסיפור.
הנה — בינינו אתה יושב — רשמי ומאופק ומדי פעם משליך הלצה כדרכך. ויחדיו נשאים אנו בזרם הזכרונות על תעלולי ילדות שחלפו.
היום לבד נותרתי עם צרור הזכרונות ושותפי הלך ללא שוב?
ילדים היינו, ואתה בינינו כאיש קטן. תמיד בקיא ומבין בענינים — אפילו בפרי האסור זה הטמון במעמקי ארון הספרים של אמא החובשת...
זוכר אני את הימים המעטים שלייבוש הפקיד בידיך את המשתלה, ואתה כיאה לתפקיד הרם בו זכית, אמרת כמבוגר! "...עבדו אצלי היום גלפו, וכמה נערות מהנח״ל" — אימרה שהתהלכה בגבעה עוד ימים רבים אחר כך.
אתה היית שליח הצבור שלנו. להדריך נוער עולה בעפולה — יויו, לתפקיד נואם, מבקר ושאר עיסקי אירגון — יויו, תמיד יויו בקו ראשון (השם יהודה שמור היה למיסמכים רשמיים בלבד).
הגיעו ימי לימודי ההמשך, ואתה יויו — חפצת בחקלאות עם ידע, ובעקבות השאיפה — הביצוע: למודים בביה״ס החקלאי, מקוה־ישראל. אגדות ״מקוה״ עדיין מתהלכות בקרבנו עד עצם היום הזה.
בגרנו, לבשנו מדים, איש לדרכו הלך כדי לשוב ולהפגש בבית ולפרוק את מטען הסיפורים. אתה — רכוב על האופנוע, עד מרחבי הצפון הגעת במלוא המרץ, תרמת את חלקך לאוצר החויות שלנו.
ומשהגיע שעת חיפושי דרך אל חברות חדשות שהגיעו למשק, ואני כרגיל הססני — לגביך זו כלל לא היתה בעיה. בעיות של קשירת קשרים עם אנשים זרים מעולם לא היו קיימות אצלך ופעמים הרבה אתה היית לנו למפלס נתיבות לחברה זרה. שבנו הביתה עם תום השרות. אתה משתלב במשק, נושא בעול. יחד עם שוש מקים בית, קולט משפחה. החברה טענו, שמשימה זו כאילו עבורך נתפרה.
משימה עבורך — רק הספקת להניח את ראשוני הנדבכים, ולא ניתן לך להשלים הבנין...
בימי המתיחות, טרם קרב, (כששוש כבר היתה מגויסת מזה שבוע), ישבנו וקוננו בצוותא על גיוסנו, המתעכב משום מה. הפטרת בשקט: "אני לא מבין מה אני עוד עושה כאן?" ולמחרת כבר היית ביחידתך, כולך קורן ומאושר ״סוף סוף גוייסת״.
כשיצאנו לדרך, ידענו שמלחמות אינן משחקי ילדים, אך כלל לא נתנו את הדעת לעובדה, כי בעד הנצחון משלמים במיטב וביקר מכל, עתה חשים אנו על בשרנו, מה רב הכאב בהלקח מאתנו היקר והטוב למען שלום היקרה לנו מכל — ארצנו.
יחדיו — מינקות ולאורך כל הדרך עד הלום, והלב מסרב להאמין שהמשך לא יהיה לזה היחד.
בתוכנו יויו, תשאר לעד.
דן פ.