דברים שנאמרו ביום השלושים ביוטבתה
על ידי אורי הררי
ישנם דברים שאתה משער שעלולים לקרות לך, אולם לא תיארתי שיבוא יום כל־כך מוקדם בו אעמוד להעלות את דמותך דוד, כפי שהיתה זכורה לי ולנו בגבע.
מהמלחמה הזו יצאתי תוהה איך בהבזק של שניה, על ידי מיקום מטר ימינה או שמאלה נעלמים עולמות עשירים, מלאים, טעונים, וכך ללא הכנה והבנה מה קורה — היה ואיננו עוד... הנעלם הזה מטריד אותי ואינו נותן מנוח, ואולי זה אינו הסוף, אולי תהיה לנו עוד פגישה ולו גם האחרונה, אולי...
עם דוד גדלתי מילדות לבגרות דרך אין ספור של חוויות ילדי קיבוץ הגדלים יחד מפעוטון, גן, כיתות נמוכות וגבוהות, צבא וחיי משפחה. כאשר דוד השתייך למחזור גדול שלימים כאשר נהיינו למבוגרים יותר, נקראנו מחזור ה' וכל אחד מאיתנו היה גאה בהשתייכות זו.
היום תוך כדי נסיעה לכאן עלו בי תמונות ילדות כאשר שנינו היינו צמד, עם שריקה משלנו, אשר לעיתים קרובות לא היינו לטעמם והנאתם של המורים והמטפלות, אבל בהחלט לרוחנו.
תמונות ראשונות איך בגיל צעיר היינו אוכפים חמור בשם חושם, שמים עליו ארגזים עם שני פחים מלאי מים, ושמים פנינו לבית הקברות של גבע להשקות את שני הברושים, לצירי המצבה מאבן הבזלת, קיברו של אביו. לרוב היינו מגיעים לאחר הפצרות רבות בחמור עם פח אחד ולפעמים גם פחות מזה. יכך מידי שבת עיסוק הבוקר השקאת העצים ליד הקבר.
תמונה עליזה יותר, מסיבה לגמר הזריעה, חרר האוכל הישן בגבע כל המשק צפופים בחדר האוכל, רכז התרבות נושא נאום חוצב להבות ודוד כל הזמן לוחש באזני את השגיאות והנקודות המגוחכות עם תוספות משלו ואני מתפוצץ מצחוק וסופו של דבר שנינו מועפים לאחר כבור החוצה, וממשיכים להפריע בצחוק מבחוץ.
התכונה הזו לראות דברים דרך ההיתול שבהם אבל לא ציניות ולא עוקצנות נבזית, אלא פשוט לצחוק עם כל הלב מהמגוחך. המורים סבלו מתכונה זו קשות ובכל הזדמנות היינו זוכים לקטעים נבחרים כאשר תוך בליעת המילים הצלחנו לזהות את המורים וקטעי חולשתם. הכתה התגבשה תוך התבגרותה. דוד לא היה המבריק בתוכנו, המסנוור באור ידענותו. אבל דור היה שייך לבסיס של המחזור. בכל עשייה שהיא דוד פעיל. דוד לא יכול היה לעמוד בצד להסתכל אדיש ופסיבי, תמיד היתה לו דעה משלו, אותה אמר בחום ובקצב אשר לא תמיד הובן בגלל מהירות הדיבור. בדיוני הפרלמנט שלנו של הילדים המקלחת של אז אשר בימות החורף, כאשר בחוץ קר ותנורים אין עדיין, היתה לנו למרכז חם, פרלמנט לניתוחים מרקיעי שחקים לדיונים אלו, דוד היה מוסיף מימד מיוחד משלו, רציני, דרך הצדדים המצחיקים אבל בראיה אנושית.
במפעלי הכיתה השונים הכתף שלו היתה כתף נושאת ותהא המשימה כבדה כאשר תהיה, הלא לא היה משתמט. תכונה זו הלכה והתחזקה בו עם הגיל והשנים.
גדלנו והיינו לאנשים. התחתנתי לפני דוד, נולדה לי בת ובגבע היו המטפלות צוחקות שלא ברור מי האבא משום שאהבה לילדים היתה קיימת בו הרבה לפני שהיה בעצמו לאבא. שמות הכינוי של הבנות בהן נקראות עד היום דוד הדביק להן ברגעי ההשראה, שליבו נמס למראה ילד צוחק.
דור הלך ליטבתה והחלטתו להשאר כאן היתה לו לא קלה, משום שדוד היה שתול בגבע וגם כאשר עקר לכאן, קטעי שרשים, יונקות, נשאת בבית בגבע ומהם ינק וניזון עוד תקופה ארוכה מאד. לנו לבני מחזורו, חסר היה הרבה באותה תקופה בוויכוחים על עתיד ודרך הקבוצה. בהווי סביב כוס קפה, ברכילות עם קריצת עין, ובהצחקה במסיבה.
דוד מצא את ביתו. פגישותיו התמעטו אבל בכל פגישה כאילו נולד הקשר מחדש, השיחה לא שקטה והיה תמיד במה לדבר.
לנו לבית גבע אבד בן יקר, אשר למרות המרחק הרגשנו שתבנית נוף ילדותו, נוצקה בו כיסוד, עליו בנה קומה חדשה את ביתו, משפחתו ביטבתה.
אתכם אנחנו ביגונכם.
אורי הררי