ל ז כ ר ו
כתבה רחל'ה
תמונתו של דוד במסגרת שחורה. עדיין לא נתפס והלב ממאן להאמין, כי אכן דוד החי, הצוחק, השלו, המעורה כל־כך בכל ובכלנו — איננו, פשוט לא נראה אותו יותר!
היינו בכיתה 17 ילדים. מחזור של שנתיים. נחשבנו למחזור גדול. יחד שזורים זה בזה מקטנות ושותפים בכל. מי חשב אז על בנות, בנים הכל ביחד — ועדות, טיולים, אסיפות, פעולות, ימי־הולדת, מחנות וראשית הגבעטרון — עם חנוכת מגרש כדור-הסל.
דוד נתיתם בהיותנו בכיתה א'. ישבנו על־יד חדר־המלאכה של זק, וחשבנו, מה נתן לו ממה שיש לנו. כל אחד תרם את חלקו, וזה הזכרון היחידי שיש לי, מיתמותו של דוד.
מעולם, אינני זוכרת שחשבנו או התיחסנו אל דוד כאל יתום, שמח ועליז ככולנו בדיוק — ועוד הרבה יותר. שרה השכילה, בחושיה האמהיים ובחום לבה, לתת לו חיים בריאים ושלמים.
בילדותו — ראשון לתעלולים ולצחוק. לאט לאט, מתגלים בדוד צדדים נוספים. אחריות, רצינות, מסירות ללא גבול. קושר חברויות ויודע להיות חבר נאמן. כשבן גוריון יוצא בקריאתו להחליף שמות משפחה לעברית — דוד מחליף שמו מאתקין לאתיאל, ומקפיד מאד לכתוב זאת על כל מחברותיו.
יודע להצחיק ולחקות — ״ארטיסט״. מספר בדיחות, ויותר מאוחר, בין מייסדי ה"גבעטרון" שבראשיתו שיקף במערכונים ובפזמונים, את הווי החיים בקבוצה. בשנים מאוחרות יותר, כשלמדתי בסמינר, בהיותי בצבא, ובפגשי בדמויות ״מיוחדות״, תמיד הייתי חושבת, חבל שדוד אינו כאן, הוא כבר היה מכין ״מטעמים״...
דוד היה בקבוצת כדור־הסל שלנו, ויחד עם צביקה היוו את הגנת הברזל שלה. אנחנו הבנות, היינו מלוות את הקבוצה במשחקיה ומבלות שבתות שלימות במשמר־העמק, מזרע ועין חרוד. במתיחות, בצעקות עדוד, — ודמותו של דוד — רחבה, איתנה — במלאו את תפקידו בכל מאודו.
דוד מתגייס לנח״ל עם המחזור הראשון החייב בגיוס — ילידי 1931. קורם מכי״ם, קורם קצינים, מחלקה ב״גזר״, מסיים שרותו ומתקשר לענף תפוחי־האדמה באותן שנים, ברכוזו של אריה זבולון, שקיבל אז את פרס העבודה ע״ש קפלן.
באותן שנים, דוד, כעין אפוטרופוס או כחוט המקשר בין בני הכיתה. שייך לכל אחד, ומעורה בכל. כן יודע על כל הנעשה במשק, בחברה, ותמיד — הראשון!
כשהלך דוד ליוטבתה, לא נותק הקשר.
הריץ מכתביו לקצווי ארץ, אל כל מי שהיה לו קשר לגבע, לבני מחזורו.
דוד נפטר, כאשר אימת המלחמה, שבה נתן את חייו, עדיין מרחפת. בני המחזור עדיין מגוייסים, ומפוזרים מסיני ועד הרמה.
רבים לא יכלו להגיע ללוויה ואף לא יכלו לומר דברי הספד, רובם של בני המחזור, מלאכת הכתיבה קשה עליהם, אך יודעת אני שאין אחד כמו דוד, שהיה כה שזור בנפשו של כל אחד מאתנו, כי חוטים ממנו נמשכו ונמתחו אל כולנו — ובלבנו ננצרנו לעד.
ממכתביו ורשימותיו אשר לקטנו — חשים אנו את דופק לבו, את עוצמת רגשותיו ואהבתו לחברים שביניהם גדל ולביתו בו נולד והתבגר, בו גרה משפחתו, וקבורים הוריו שרה ואתקין.
תהיה חוברת צנועה זו, שהוצאה לזכרו של דוד, שמורה עם כל אחר מאתנו, כמזכרת נצח, לדמותו החביבה, החמה, האוהבת והנאמנה.
רחל׳ה