מכתב אחרון 14.11.73
כתב טוביה
שלום לך דוויד, שלום באשר הנך.
בהמשך לשיחתנו במרעה, בשנתו השניה של המשק (סליחה, הקבוצה...) רציתי לומר לך כמה דברים. התכוונתי לחכות עד שתעבורנה שנים ויתחלפו הדורות, עד שנזדקן מאד ונוכל להשקיף לאחור ולסקור בחיוך או בצער את שעשינו ואת שיכולנו לעשות.
התגעשו ארועים ונתהפכו היוצרות, ובנסיבות החדשות - לא נוכל להמשיך לשוחח מאותה נקודה שבה הפסקנו אז. אתה לא תזדקן יותר ולא תוכל לסקור במבט לאחור את הדברים היפים והגדולים שיצרת כאן וטפחת באהבה. לימים יזכרוך זקני יטבתה כדוויד הצעיר, בן הארבעים ושתים, שהיה פעם זקן-הישוב ונשאר צעיר לעד. על כן לא נותר לי אלא לכתוב אליך היום, שמא קיים מין דאר כזה בעולם שיעביר אליך את מכתבי ביום מן הימים.
באת אז לעת הצהריים, רכוב על הסוסה השחורה, להחליפני במשמרת. מצאת אותי עם העדר ב״סבחה״, ליד ה״סטרילי״. הפרות השבעות רבצו לרגלי גבעות האשלים, והעלו גרה את ארוחת החילף של הבוקר, ונראה היה שלשלוה מסביב אין סוף.
אתה עברת מגבע ליטבתה זה מקרוב, אחרי חתונתך, ובעצם כמעט שלא הכרנו זה את זה. לא היה נעים להסתלק הביתה סתם כך מבלי להחליף כמה מלים של נמוס, וכך נשארתי, מבלי להרגיש, עד הערב.
השיחה התנהלה מעל גבי הסוסים, אתה על השחורה ואני על הלבן. שכחתי את ארוחת הצהרים ואת המנוחה, ובלעתי את ספוריך על הימים "הרחוקים״ של ההאחזות (שנתים - שלש בסך הכל, שנראו אז כימי דור), על האנשים שהיו כאן, -על חלומות שחלמו, על מאבקים שהיו מנת חלקם ועל אכזבות שנחלו.
אני הפכתי את כל אלה לאגדות, וניסיתי להצפין במגרות נסתרות כדי שלא יחסמו את הדרך. אצלך היה הכל חי עדיין כיום אתמול. אמרת שאינך שלם עם החזרה ליטבתה ועם עזיבת גבע. איך אפשר לנתק פתאום שרשים עמוקים כל כך, הקשורים באלפי נימים אל קרקע האם, ולהשתל באופן מלאכותי במקום שאפילו קרקע אין בו? ומה תעשה בין הצעירים האלה (שנינו כבר עברנו אז את ה-25, ולנערי המקום מלאו זה עתה 20. ..), עם מי תוכל להחליף מלה, איך תחיה ללא חברה? והן זה לא ליום אחד. אתה דן את עצמך לכל ימי חייך. האם מוצדק הקרבן? האם תוכל לעמוד בזה?
הצצתי בגניבה מעל סוסי בעגול הקטן שהבריק על קדקדך. ראיתיך בדמיוני בעוד שנים מעטות כשאת ראשך כבד הקרחת עוטר זר דקיק של שערות למזכרת, וחשבתי בלבי: אולי באמת הוא צודק ?
אני לא הרגשתי כמוך. רבועי החום והירוק של אדמת העמק הדשנה חוורו בעיני נוכח סלעי הפרא התלויים מעל לראשינו, והרי הגולן והגלעד האפורים-צהובים היו כחגבים מול הסגול, הוורדרד והכחול המתנשאים ממזרח לנו עד קצה האפק בואכה - ים סוף.
ובתוך השקט הקסום הזה - ליצור מחדש את אשר יצרו אבותינו לפני דור - מה יכול להיות מושך יותר? ו"הנערים האלה", חסרי האחריות ונעדרי הבגרות - הרי בעוד חמש שנים יהיו כבר אנשים "מיושבים", בעלי משפחות ומטופלים בצאצאים ומי יזכור את המרחק בשנים, מלבד תעודת הזהות ופנקס המלואים? ... כך אמרנו והתוכחנו והבאנו ראיות, עד שנטתה השמש והסגולים הפכו כחולים ואנו מצאנו את עצמנו מתנהלים אחרי העדר העולה הביתה בתוך ענני אבק.
חשבתי אז לעצמי: חבל עליו. הוא מפסיד אם לא ישאר כאן. אנחנו מפסידים. אבל אולי יקרה הנס ותבוא פתאום הארה, באור חדש, ומשהו יקרה בנפשו של הבחור... כשראיתי את חבריך בני גבע ליד קברך - האיר לי אור אחר...
לא-עברו ימים רבים ומצאתי את עצמי עובד איתך בשדה. במשך כל שעות היום - כל אחד לעצמו בעבודתו, אך בשעה שמונה בבוקר, בסככה המאולתרת - נפגשים כולם לארוע המרכזי של היום, הלא הוא ארוחת הבוקר בשדה. המחזה שעלה לי שם - לא דמה כלל למה ששמעתי ממך ביום ההוא במרעה. היית כאן מרכז החיים, מלך החבורה, האבא הבלתי מוכתר, הליצן והחקיין המוכשר, השדכן העליז הבקיא בכל רכילות ומושך בכל החוטים. לא היו מחיצות ולא היה מרחק. בין מנה למנה "הגשת״ את גרן הזקן מגבע עם מרימי ונעמי מ״מגל וחרב", הכרזת על רשימת ה"אבטיחים" מליל אמש ודקרת מן הצד את מן דהוא בענין מוסר-עבודה, והכל בהגוי מעוות שבקושי ניתן להבינו ושהכרחי לשאול אחר כל משפט "מה הוא אמר? ״
באותו יום ידעתי שליטבתה יש אבא. לא אבא מלמעלה אלא אבא ־ חבר. אולי אפילו נתקנאתי בך מעט על שהצלחת להגיע בזמן כה קצר אל לב-ליבה של החברה ולהרגיש כל כך ״בבית״.
מאז ראיתיך במשך כל השנים מהצד.
בעבודה נפרדו דרכנו, ובעיניני הקבוצה נפגשנו לעתים רחוקות.
"תקופת הזוהר״ לא היתה ארוכה. עד מהרה השתנו היחסים. החברה שלנו חפשה לה מנהיגים, מנהיגים בנוסח שהיה זר לך בבן-קבוצה. מדרך הטבע רצו לראות בך מנהיג שכזה, אחד שנלחם, בעל מרפקים, שיודע לסובב על אצבעו הקטנה את כל העולם כולו ושאינו מתלבט הרבה, שיודע לחתוך ולגזור, שגורלות בני אדם נתונים בידיו למשחק, אחד שיעלה ויוריד לפי הצורך ואשר ימצא תמיד את כוון משב הרוח המשתנה, לנווט בו את עקרונות החיים.
אתה לא ענית על הציפיות האלה. הכזבת את אלה שתלו אותן על כתפיך. היו לך היסוסים. התלבטת. חפשת תמיד את הצדק והיושר. "מוסר העבודה״ היה בטוי שלא מש מעל שפתיך. הציניות שרבצה בביתנו רבדים רבדים - היתה זרה לרוחך. היתה לך תחושת אחריות עמוקה. נלחמת עם הרבים על תודעת הפרנסה. היית "בטחוניסט" ולא שאפת קרבות. הטפת לצניעות ולרמת-חיים ההולמת את מעמדנו ואת יכולתנו הכלכלית. היית "שמרן״, היית "זקן", היית ״המצפון״, היית "בן-גבע"...
חברים אחדים הביעו בפניך את אכזבתם. היתה לך הרגשת כשלון. רבים אחרים נתנו בך את אמונם המלא ואת מלוא הערכתם. אטמת את אזניך לקולם. ואז התרחקת. ישבת בצד וכאב לך.
אחר כך בא פרק הלמודים. העקשנות שגילית בכל שלביו של תהליך הכניסה ללמודים - עוררה את התפעלותי. את כל הדברים הטובים שבך - הצלחת לרתום למאמץ הזה, ואם נגזר עליך כפי שנגזר - טוב שפרק זה בחייך היה האחרון שלקחת אתך אל הנצח. תקופה שבה עשית כל כך הרבה ממה שרצית, תקופה שבה היו בכל יום התקדמות והשגים, בין אנשים שהעריכו אותך כפי שהיית ראוי באמת שיעריכוך, ובמיוחד - תקופה של הזדמנות לבסס ולהרחיב השקפת עולם, לבדוק מחדש, מרחוק ומלמעלה את דרכך ולחלום ברגיעה על טוב יותר שיבוא.
יחסרו לי דבריך השקולים תמיד, הערוכים בראשי-פרקים.
יחסר לי יחסך האחראי לכל אדם כאן ולקבוצה כולה.
יחסרו לי כנוייך המצחיקים לילדים ולמבוגרים.
יחסר לי הבטחון בסלע-המצפון האיתן, שיכולתי תמיד לסמוך עליו.
יחסר לי מי שיספיד חברים כמו שרק חבר אמיתי יכול להספיד.
יחסר לי ה"הי" שלך בין כל השירים.
טוביה