הנצחה בקבוצת גבע

איש הקבוצה

כתב יוסף אפרתי

ימים ראשונים

מבאר טוביה בא אלינו, ואנו אז קבוצת תלמידים של בית הספר החקלאי בפתח תקוה. עיבדנו חלקת ירקות על־יד הירקון והוא הצטרף אלינו בתנאי חיינו המיוחדים כקבוצת תלמידים. לא היה תלמיד, כאילו זר לחברתנו, ובכל זאת נשאר אתנו. חברותו הנאמנה, יושרו וטוב לבו -תכונותיו אלה קירבו את כולנו אליו.

בתקופה ההיא לפני המלחמה העולמית ב-1914 היה דבר-מה מהפכני בחלקות הירקות המפוזרות במושבת פתח-תקוה והנעבדות בידי מתישבי עין-גנים וקבוצות פועלים ופועלות. ללא הדרכה התחלנו, עלינו היה לעבד את הירקות, לדאוג לאמצעי קיומנו ולצאת בוקר בוקר למכור את הירקות בשוק מלא ערבים. את תנאי האקלים לא ידענו להעריך, גדות הירקון היוו מקור קדחת, והיא אכלה בנו בכל פה — והנסיון הראשון שלנו נכשל. בימי הכשלון והסבל הראשון נשא אתנו בעול, בנאמנות ובמסירות.

הכשלון הראשון לא ייאש. הסבל המשותף קשר אותנו בקשרי חיים, התחלנו לחלום יחד חלומות יותר נועזים.

לפי הזמנת קבוצת באר־טוביה בימים ההם עברנו כולנו אליה בתור מועמדים. התקופה ההיא היתה תקופת בירורים לנו: המוכשרים אנו כבר להכנס לקבוצה משקית? האם לא טוב להמשיך בלימודים ואחר־כך לחזור לקבוצה מוכנים יותר ומוכשרים לחיים? אלה היו הנושאים הבלתי נדלים לשיחות בחברתנו הצעירה. אתקין היה בין אלה שתבעו כניסה לעול המעשה ללא פקפוק וללא השתמטות. תבע וגם הגשים.

דודי

כתב שמואל

גבה־קומה, רחב־כתפיים, מצח רם, עיניים אמיצות וכמו גופו האיתן, כך גם רוחו: אמיץ, שתקן, צנוע ועקבי. זאת הדמות אשר הכרתיה במשך ארבע־עשרה השנים האחרונות. ביום עליתי ארצה — ואני אז נער בן י״ב שנים — הוא, הדוד, בא לפגשני: לבוש היה מגפיים, חולצה לבנה ומכנסי רכיבה (עוד מימי הגדוד כנראה). כל דמותו האיתנה הפיצה סביבה שקט ובטחון.

בימי תלישת הדורה בגבע, ראיתיו מהלך יחף בין הקוטפים, האדמה לוהטת מחום השמש, מלאה רגבים וגם קוצים לא חסרו בה. —  מדוע הולך יחף אתה? — שאלתיו בעברית הרצוצה אשר בפי. —  נחוץ לשלם למורה המלמד אותך עברית, לכן אין כסף לנעליים — ענה בחיוך קל.

באחת השבתות, עלו בדואים עם עדריהם על שדות התירס של הקבוצה אשר ליד המעיין. והנה הוא רץ, גלוי ראש, יחף ורק מקל קצר בידו. כעבור זמן־מה — אבק מתמר מן הדרך העולה מהמעין, וכעבור רגעים מספר, נראה אהרון מיוזע, כשהוא נוהג לפניו כבודה שלמה: שני בדואים, חמור אחד וכמה כבשים — ערבון עד למשפט.

 חבר בגבע

כתב חיים רוזן

הימים ימי המשבר הראשון בגבע. היה זה מעבר מחלומות נעורים על חיי קבוצה אינטימיים, תוך אמונה שלמה שאיש מאתנו לא יעזוב את הקבוצה — לחיי המעשה של יום יום, עם החיכוכים הראשונים בין החברים והעזיבה הראשונה של חבר מעמודי התווך. מצב הרוח היה של דכדוך־נפש, כאילו נפלנו מהשמים ארצה. קודרים ומיואשים היינו יוצאים בבוקר כל אחד לעבודתו וכך שבים בערב, מתאספים בחדר־האוכל הקטן שלנו, מבלי לדבר איש לרעהו. והנה באחד הימים האלה כשחזרתי בצהרים ראיתי בחור חסון, משכמו ומעלה גבוה מכולנו, מסתובב בחצר ובכל פינות המשק. שאלתי את אחד החברים — והוא אמר לי שזה  אתקין , אחד מחברי קבוצת באר־טוביה שהתפזרה, אשר אחדים מחבריה רוצים להמשיך בחיי קבוצה ומחפשים מקום להאחז בו. כמובן שלא הרבינו במשא ומתן, כי היינו זקוקים האחד לשני, ואחרי זמן קצר הצטרפו אלינו הראשונים מהקבוצה הזאת, והראשון בהם היה אתקין.

היתה עונת הזריעה ובבוקר הראשון יצאתי עם אתקין בשני זוגות לזרוע אפונה. בשיחות בינינו באותו היום — אף כי שנינו לא היינו בעלי שיחה גדולים — נוכחנו לדעת שרצון אחיד פועם בשנינו, הוא הרצון לחיי קבוצה ויהי מה.