שלום חבר'ה!

(מכתב מאיציק תמיר)

אולי יהיה זה לא נבון מצדי, לכתוב לכם כעת דברי אבל על עמי, אני מרגיש צורך דווקא לכתוב, דווקא להכאיב שוב, דווקא לזרות מלח, להכאיב לי וגם לכם, על שהוא הלך ואני חי, הוא שותק ואני נושם.

ראיתי בעמי, ויודע אני שזוהי גם הרגשתכם, מין מוסד מושלם וגמור, משהו קבוע — גבוה, שיש לשאוף כדי להגיע אליו. הוא משהו על־אנושי, אלוהי בשלמות שלו. שלמות היופי, השכל, הרצון והצדק.

 כששמעתי ברדיו בחו״ל על מספר גדול של האבידות שלנו, התחיל משהו לכרסם בי, להציק לי — מי מהחבר׳ה? על הכל נכון הייתי להאמין, אבל על עמי לא עלה בדעתי, אף לא בחלום, ממש כשם שאיש לא יעלה על דעתו, שהשמש תעלם פתאום.

עברתי היום על מספר תמונות משותפות מהעבר שלנו, שמתי לב שעמי לא השתנה בצורתו. קראתי את חבוריו שהופיעו בחוברת לזכרו. נוכחתי שגם רעיונותיו מילדות לא השתנו. הוא רק גבה, דומה שגם הטבע הרגיש, שהנה זהו השיא ויש להגביה אותו, כדי שהאור הזוהר ממנו, יגיע למרחק רב יותר, ישפיע יותר על בני אדם.

זכורני, איך פעם בפורים התחפשנו והתפלחנו למסיבת המבוגרים. עמי חשב, שלא בצדק אסרו עלינו להשתתף בה. נהניתי מהתעלול, אבל בעיקר, הרגשתי שעמי מרוצה, פשוט, שבע רצון שהצדק שלו מנצח. עוד אני זוכר ששאלתיו זמן מה לפני שחרורו, אם הוא ברצון יחזור הביתה, לגבע, אחרי שחרורו — "כן בלב שלם", הוא ענה, "פשוט טוב לי כאן". מתוך זה, אני מסוגל להבין, מנין צמח כל הטוב הזה, ואשרי כל אלה, שהיו מסוגלים לשמש רקע וקרקע ממנו צמח אילן נאה זה — תמצית כל הטוב של סביבתו.

קראתי בעלון את דברי ההספד שלכם וכאב מאוד לחוש את חוסר האונים, את חוסר היכולת להתנחם. גם אני שאלתי — במה אנחם את עצמי ולו במקצת. אומרים לנו בגאולת הארץ תנוחמו, אולי זה נכון, אך לא כן כשהמדובר בעמי שלנו. בתוך יאושכם מצאתי גם נחמא פורתא, מצאתיה באהבה הגדולה שבאה לידי בטוי בכל מלה שנכתבה מלב כואב, אותה אהבה שהיתה קיימת בינינו תמיד, מבלי שמצאנו לנחוץ להראותה בגלוי, אותה אהבה, שמותו של האהוב בין חברינו, הביאה להתפרצותה הנהדרת, שלי מרחוק, נראית כה בהירה ומעודדת.

כשאומרים לי שעמי פשוט מת ונקבר — אני מחייך. הוא לא מת ולא נקבר. הוא פשוט הלך לו למקום שאנו, ברוב קטנותנו, איננו תופסים את משמעותו, מקום היאה רק לו ולשכמותו.

אנו נמשיך לשאוף להגיע לדמותו. אולי פעם נהיה ראויים להיות אתו שוב.

 

יצחק תמיר