הנצחה בקבוצת גבע

קורות חייו של יעקב (ז'לקו) מרוויצה

יעקב ז'לקו מרוויצה נולד ב 14 באוקטובר 1978 בעיר בלגרד ביוגוסלביה.
בילדותו היה מלא חיים, ילד שובב, נחמד, חביב על כולם וחסר דאגות. עם שערו הבלונדיני והחיוך הכובש אי אפשר היה שלא לסלוח לו על כל מעשה קונדס שעשה.
שנה לפני שהתחיל את לימודיו בבית הספר יעקב עבר עם משפחתו לעיר נוביסד, שם אביו עבד בצי הסוחר של יוגוסלביה ואימו עבדה כאדריכלית.

יעקב

חייל בודד שהיה מאומץ בגבע ובמשפחתנו ונהרג בעזה בבוקר 11/5/2004

כתבה ורד

כשאנחנו מסתכלים בתמונה של יעקב, או כפי שהיה רשום: ז'לקו מרוויצה, רואים את החיוך על פניו, את הגו הזקוף, הגאווה להיות חייל בצה"ל, קשה לנו להאמין שהוא איננו.

כולו אומר בטחון, כולו משדר: אל תדאגו.

גם בשיחות איתו היה מדבר על עתידו הצבאי. כל כך רצה להתקדם, ולהיות בחוד החנית של צה"ל. חשב על קריירה צבאית. רק לאחרונה, כשהפז"מ התקדם, וקורס הקצינים נראה רחוק, התחיל לחשוב גם על מקצוע אזרחי.

יעקב נולד לאם יהודיה סרבית, ואב נוצרי קרואטי. אביו נפטר כשהיה ילד.

אמו גידלה אותו ואת אחותו בעיר נוביסאד שבסרביה. כשבגר, שרת בצבא הסרבי, גמר תואר ראשון באוניברסיטה בחינוך גופני, ואז החליט שמקומו בישראל.

עלה ארצה, היה באולפן במעגן מיכאל, והמשיך לטפח את כושרו הגופני בקורס ג'ודו בזכרון יעקב. באותה תקופה הכיר את חברתו מעיין, שהייתה הנפש הקרובה אליו בעולם. האהבה פרחה ונתנה לו כוח גם בתקופות הקשות בזמן שרותו.

לקראת הגיוס לצה"ל הגיע לגבע ולמשפחתנו, במסגרת אימוץ חיילים בודדים. בחור גבוה, חזק, יפה. רצה להגיע ליחידה מובחרת. מדהים כמה הוא ידע על הצבא, ובעיקר על יחידות העלית. אחרי טירונות משולבת בקורס עברית, הלך לצנחנים. עבר את המבדקים לסיירות, אך לא התקבל. בתגובה סרב לאכול, והוחזר לבקו"ם. הלך לקורס חובשים. שם עזר לו הידע האוניברסיטאי שלו, וכושרו הגופני. משהוצב כחובש בכלא מגידו, הפך עולמות כדי לעבור ליחידה קרבית.

כשהתקבל לגבעתי, לפלחה"ן, היה מאושר וגאה: סוף-סוף יחידה קרבית. הסתדר טוב עם החיילים, והעריץ את מפקד  הפלוגה.

אחרי שעבר לשרת בגבעתי, היה קשה לו מאוד לנסוע מהדרום עד גבע ומגבע לזכרון, כך שעבר לבית החייל בקיבוץ המעפיל. אנחנו נשארנו משפחתו, שמרנו על קשר טלפוני, ונסענו לטקס קבלת כומתה.

מתחילת שרותו חשב על קורס קצינים, היה אדם עם אמביציה ועקשנות. אדם ישר שלא משאיר שום חוב.

שאלנו את עצמנו לא פעם: מה מריץ אדם זה? ולא היתה לנו תשובה מלבד: הלואי וירבו בחורים כמוהו. את התשובה קיבלנו מחברתו מעיין, שטילפנה אלינו אחרי האסון. היא אמרה שהוא ביקש ממנה, שאם יהרג, הוא רוצה להקבר בארץ, בירושלים, ואם לא - אז בגבע. פשוט ציונות, בלי מרכאות.

השאיר אחריו בנוביסאד אם - רוז'יצה, אחות - מילנה, ובארץ את מעיין ואת כולנו, כל אלה שהכירו והוקירו אותו.

יהי זכרו ברוך.

                                                                  ורד וזאב קליין

דברי זכרון

בדף זה ניתן להוסיף דברי ניחומים וזיכרון לאתר

לאחר בדיקת התוכן הדברים יוצגו באתר

לאחר הכתיבה בבקשה לרשום בחלון את מילת האבטחה

תודה

לזכר יעקב מרוויצה