יובל בן דודיובל –
כה הולם היה לך שם זה. יובל אשר נפתל בנפתוליו הרבים. יובל אשר פלס לו בכחות עצמו את דרכו.
יובל אשר מימיו קצפו לפרקים ואף השתפכו על גדותיו.
יובל אשר מימיו חתרו אל הבלתי נודע, אל האין סוף, תמיד תמיד, ואם גם בעצלתיים, לא חרב יובלך מעולם.
יובל אשר מימיו זרמו בעצב וביגון.
יובל אשר מימיו הלכו הלוך וגלוש הלוך וגלוש, ונשאו אתם את מנגינת הבדידות. לא פסקו מנבוע, צלולים וזכים, ותמיד.
ואמנם יובל, לא חרב יובלך, הוא ממשיך ומפרה.
ומימיו זורמים וקולו נשמע על כל צעד ושעל שם זרמו מימיך הרבים.
יורם נחשון
יובל "הגדול"
כתב נחמן
"יובל הגדול" - קראנו לו, משום שגדול היה מאיתנו בגילו, ותקופת מה גם בגופו. אח"כ נשאר לו השם הזה, אלא שהיתה מתלווה אליו נימת היתול של לגלוג וחיבה. כי יובל הגדול היה, אולי, התמים והילדותי שבכולנו, הקטנים ממנו. לא ילדותיות שבמעוט ידיעות, קוצר השגה או יכולת מחשבה, באלה - ההיפך הוא הנכון! אלא ילדות שבאופי, תמימות שבטבע.
מעת גמרו את ביה״ס בעין-חרוד, עבודתו במספוא ואח״כ ברפת - כל השנים היתה דרכו ברורה ופשוטה: נשיאה בעול ללא תלונות וטענות. יובל לא היה מדבר אף פעם על עצמו, על הרגשותיו ורצונותיו האישיים - פרטיים. כלפי חוץ לא הרגשנו בו התלבטויות רבות או ספקות. רק לתקופות היה שוקע לתוך עצבות ללא פשר או התפרצויות עליצות תמוהה. אך היה תמיד קובע דעתו, מגיב ודן בערנות על כל אשר סביבו. אם בשטח המצומצם של יחסי אנשים וחברים, ואם שאלות הענף, המשק, הקבוצה, התנועה והעולם הרחב. והיתה דעתו תמיד שקולה, ומבוססת על ידיעה טובה ומקפת של הענין.
***
כתב חיים
נכון הוא שאין מגישים לעם מולדת על טס של כסף אלא בדם בניה היקרים היא נגאלת. ואם כי לכאורה אנו שמחים על כל נצחון שמביאים לנו צבאותינו, אין הוא מקטין את הכאב, כשהאסון פוגע בנו והקרבן שנופל, הוא קרוב ללבנו. אין לנחם את הקבוצה, שאבד לה החבר הצעיר השלישי ואת המשפחה השכולה שאבד לה אחד מבניה, כי אין תנחומים ורק עם הגאולה השלמה של המולדת נתנחם.
ליום השלושים
כתב יעקב רז
לפני שלושים יום נפל יובל. רק לפני שלושה ימים לוינוהו למנוחות. ויבורכו נא בחורינו הטובים אשר לא שקטו ולא נחו עד אשר עשו איתנו ואיתו (ודאי גם איתו) את החסד הגדול ומפינת ארץ אשר הרווה אותה בדמיו, נשאוהו אלינו, לפינת ארץ זו, אשר הרווה אותה בחייו...
עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד... כל שעל של אדמתנו הנגאלת רווי דם יקירינו... הגלבוע, הרי ירושלים, ערבות הנגב... והנה גם יובל, גם הוא איננו עוד ונותר "כנף מחסה של זכרונות". גם הוא האיתן, המוצק השרשי. כי לו, כל חזותו, כל הוויתו הגלויה והמרומזת אמרה- שורש. הנה דמותו הרחבה, ההליכה הכבדה, קומתו הכפופה, הנמשכת כאילו לאדמה, עורפו- עורף איכר עקשן, אשר, כדברי המשוררת "כל עוד הוא מצוי בתוכנו מובטח הוא עתידו של חבל ארץ זה". מבטו המרוכז הצופה פנימה, למעמקים, ואף דיבורו המקוטע, המלווה נדנוד ראש אופייני, האומר כאילו: "מילא, מה שנאמר - נאמר, העיקר הוא שיש עוד מה שלא נאמר..."
לזכר יובל בן דוד