הנצחה בקבוצת גבע

נחום נישט

בן ברוך ורחל. נולד בכ״ח בכסלו תרפ״ב (29.12.1921) בקריניקי - פולין. למד שם בבי״ס "תרבות". עלה ארצה ב-1934 ולמד בבית הספר  בגבע ובעין-חרוד. בסיימו את למודיו נכנס לעבודה בגבע. היה פעיל בחי"ש. בימי מלחמת העולם השניה התגייס לצבא, למרות התנגדותה של הקבוצה, שרת בחיל הנהגים של המחנה השמיני במצרים טריפוליטניה קירינייקה ואיטליה. בתאונת דרכים לבנגזי נפצע פצעים קשים וששה חדשים שכב בבית החולים, אך לא הסכים להשתחרר ודרש בחינה רפואית להוכיח כי נרפא. "המלחמה טרם נסתיימה" - טען, ונשאר בצבא שנה נוספת, בתקופה מאוחרת יותר, כשראה את יחסה של ממשלת המנדט אל היהודים, לא יכול להוסיף ולשרת בצבא הבריטי. ביוני 1946, בימי יגור , בימי המאסרים והרס הנקודות, הודיע למפקדו כי אם לא ישוחרר - לא יהיה אחראי למעשיו. כששוחרר - חזר לגבע ונתקבל בה כחבר. דחה הצעה לעבור העירה כפקיד, כי ״יש צורך קדם-כל בחקלאים". לא ביקש חיים נוחים וקלים. היה איש החובה, מגשים בגופו ובנפשו.

כשפרצה מלחמת השחרור גויס לחי״ש. סרב לצאת לקורס סמלים, בחשבו כי הארץ זקוקה לטוראים טובים. לאביו כתב:״ לאחר העבודה והשמירה בקבוצה אני יוצא למקומות אחרים. אם יתאחרו מכתבי, אל תדאג". נפל בקרב על הגלבוע ב- 19.3.48, מול מחצבת "סולל־בונה". היה בין הפצועים הראשונים, אולם כדרכו לא עזב את המערכה. "אני יכול עוד לפעול" - אמר - והמשיך עד שכרע נפל. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בגבע.

שנה למותו

נדמה כי רק אתמול דברת וצחקת אתו, והנה באו לקחתו בטנדר להגן על ישוב, נסעו בחורים חמושים מכף רגלם ועד קודקודם, עלו על הטנדר וצחוק נעורים על פניהם, מהצד הנך מרגיש שכל אחד מעיף מבט על חברו למשק, ולקבוצה שכה עמלו בהם.

הטנדר נסע עם הבחורים, כדבר קרה פעמים אחדות, אם זה לטירת צבי, לזרעים או לגלבוע, תמיד היו קלי רגלים וניידים, חי״שניקים השגורים בפינו. והנה שוב נסעו לתפקידם היום יומי, להגן עלינו ועל ישובינו, על מנת שנוכל להמשיך במפעלנו, וקרה המקרה. הרגשה נוראה, היית רגיל לראות את הטנדר שב עם בחורינו ממקום הגנתם בריאים ושלמים, והיום הגיעו וחסר מישהו בטנדר, אינו אותו החיוך שהתרגלנו לו, אין רואים את החברה מספרים מעשיות מימים עברו, עת שמרו במשקים. כן, חסר אחד צעיר לימים, רצון החיים פעם בקרבו. התחיל רק לחיות את חייו והגורל גזר וקצר.

הנך מסתכל על הגלבוע וישנה לך הרגשה, שהנה היום הוא שלך, בדם חבריך השגת אותו, את הגלבוע היקר שלנו. בלכתך לטייל לרגלי הגלבוע אינך יכול שלא להזכר בהם, באלה שנפלו , בנחום ובחבריו. יש לך הרגשה של כבוד וקדושה לגלבוע זה, הימים היו עדיין בשלב ראשון של מלחמתנו, עדיין קראנו לזאת מאורעות, ונחום היה בין החי"שניקים המגויסים. אותו נחום התוסס ומתווכח תמיד על כל דבר שבחיי הקבוצה ובמתהווה ומתרחש בעולם הרחב. היתה לך הרגשה שהוא מחפש משהו. כן, עדיין לא מצא ולא השיג את מבוקשו, ואיננו.

נחום איננו אתנו. אינם עוד רבים כמוהו, והם המצווים לנו להמשיך.

ג דע ו ן   ג ל י ל י

הקרב על הגלבוע 19 במארס 1948

כתב אברהם משה קולר

לא ברצון נצטרפו יישובי־הערבים אשר במעלה הגלבוע למלחמה בשכניהם, רק בחוזק-יד עלה בידי רבי־הכנופיות מחרחרי המלחמה וגייסות הפלישה לקוממם, בייחוד משהשתלטו הללו בכפרים אלה. סוף־סוף הגיע גם תור העמק לקום בנשק ביד נגד האויב המתקיף, שהתבצר בכפרים שעל הגלבוע הצופים אל כל העמק ויישוביו.

הכפרים זרעין, מזר ונוריס הפכו למבצרים של אנשי־כנופיות ושל הצבא העיראקי, ושימשו בסיס לתכונת התקפה על יישובי העמק. העמק כולו דרוך ונכון להשיב מלחמה שערה, הוגברו עבודות־הביצורים והשמירה בתוך היישובים ומחוצה להם. אורגנו קבוצות נעות למשמר הבטחון. כוחות צעירים רבים הוצאו מעבו­דתם במשק, וגויסו לפעולה בסביבה.

           נחום נישט

שנה לנופלו בגלבוע - ח' באדר תש"ח - ח' באדר תש"ט

כתב חיים רוזן

רבים הם התאריכים בהיסטוריה הקצרה שלנו שהביאו איתם בשורות של גאולה וישועה לישובנו בארץ. החל ממלחמת העולם הראשונה עם כיבוש האנגלים, הכרזת בלפור ושחרורנו מעול התורכים שרבץ עלינו בפרט בסוף המלחמה בהרגישם את מפלתם, הנצחון באל-עלמיין, ששחרר אותנו מהפחד של כיבוש הארץ ע"י צבא רומל, אח"כ הנצחון המלא ב 8 במאי 1945 עם כניעת גרמניה של היטלר, עם שחרור מחנות הריכוז והמגע הראשון של אנשי הבריגדה עם עצורי המחנות באירופה, ולבסוף ה29 בנובמבר 1947 עם החלטת עצרת האו"ם על מדינה עברית בחלק מא"י. אולם לצערנו הרב, כל הבשורות הללו היו מלוות אח"כ באכזבות ועננים כבדים היו מכסים את הזוהר של הבשורות. וכך לאחר מלחמת העולם הראשונה באו הפרעות ברוסיה, המאורעות בארץ, החל מתל חי ועד מאורעות 1936-1939 ועד הספר הלבן. עם ניצחון אל עלמיין החל דיכוי חיל המתנדבים שלנו ובחג הנצחון הרגשנו את הצחוק והלעג של העליונים באדם על הנייטיבס ובפרט גדל הכאב כשראינו בתהלוכה הגדולה בביירות קבוצת ערבים עם תמונה של המופתי ולא מחה איש נגדם. כבר אז הרגשנו וידענו מה צפוי לנו עם גמר המלחמה. ידענו על תעמולה ארסית המתנהלת בצבא האנגלי תחת הסיסמה כי בזה עוד לא נגמרה המלחמה. והמעשים לא אחרו לבוא, נערך הציד על אוניות המעפילים, החלו החיפושים במשקים ועד לשבת השחורה ב-29 ביוני ועד לגרוש יוצאי אירופה תש"ז וכך הגענו עד עצרת האו"ם בלייק-סכסס. מי לא זוכר את החרדה בה הקשיב כל הישוב בארץ והיהדות בכל העולם למתרחש בעצרת הזאת. גדולה היתה השמחה בכל הישוב עם התקבל ההחלטה, אם כי שמחה זו היתה מעורבת בפחד לקראת הבאות.

לזכר נחום נישט