הקרב על הגלבוע 19 במארס 1948
כתב אברהם משה קולר
לא ברצון נצטרפו יישובי־הערבים אשר במעלה הגלבוע למלחמה בשכניהם, רק בחוזק-יד עלה בידי רבי־הכנופיות מחרחרי המלחמה וגייסות הפלישה לקוממם, בייחוד משהשתלטו הללו בכפרים אלה. סוף־סוף הגיע גם תור העמק לקום בנשק ביד נגד האויב המתקיף, שהתבצר בכפרים שעל הגלבוע הצופים אל כל העמק ויישוביו.
הכפרים זרעין, מזר ונוריס הפכו למבצרים של אנשי־כנופיות ושל הצבא העיראקי, ושימשו בסיס לתכונת התקפה על יישובי העמק. העמק כולו דרוך ונכון להשיב מלחמה שערה, הוגברו עבודות־הביצורים והשמירה בתוך היישובים ומחוצה להם. אורגנו קבוצות נעות למשמר הבטחון. כוחות צעירים רבים הוצאו מעבודתם במשק, וגויסו לפעולה בסביבה.
אור ליום ה׳ אדר א׳ תש״ח, הוזעקה פלוגת החי״ש בעמק לעזרת טירת־צבי, אשר הותקפה לראשונה על־יידי כנופיה גדולה בת מאות ערבים, מאורגנת בסדר צבאי ומזויינת בנשק אוטומאטי רב ובמרגמות. בתבוסה הגדולה לפורעים, אשר השאירו בשדה הקרב עשרות חללים, חלק נכבד למגינים מבני־העמק.
מהכפרים שעל הגלבוע החלו להטריד קשה את היישובים. יריות ניתכו על הכביש החוצה את העמק, על העובדים בשדה, על המחצבה, על קבוצת "זרעים". ביחוד הרבו לירות ממרומי הכפר זרעין, התחבורה היתה בסכנה. היה הכרח לנוסעים לנסוע במשוריינים, בקטע הכביש מגבע ועד מרחביה.
נתברר, שעל העמק להוציא מקרבו ולרכז כוחות ניידים חזקים יותר, כדי לשמור על יישובי הגוש, באשר אין לצפות לעזרה ממשית מכוחות־ההגנה המרכזיים, העסוקים כולם בחזיתות העיקריות של מלחמת־ההתגוננות. גם הוטל על היישובים להפריש מהנשק המעט אשר אתם למערכת ההגנה הכללית של העמק, באין ציוד ראוי להשיב מלחמה עם החמרת המצב.
ביום החמישי, ז׳ באדר ב', היתה התקפת־יריות חזקה על המחצבה ועל קבוצת "זרעים", ואור ליום ששי, ח׳ באדר ב' יצאה מחלקת חי״ש, בת שלוש כיתות־רובים וחוליית־מרגמה אחת, שקובצה מכל יישובי הסביבה, אל שלוחות הגלבוע, כדי להציב מארב לכוחות התוקפים.
בשעה- 3.30 לפנות בוקר תפסה המחלקה עמדות על שלוחת הגלבוע שבין הכפר נוריס ובין המחצבה, במרחק כ־500 מטר מהכפר. אך יצאו שומרי המחצבה לבדוק את הסביבה, נפתחה עליהם אש מנוריס. כיתת בית־השיטה, שהיתה קרובה ביותר אל הכפר, השיבה אש, ובחיפוי שלה נסעו השומרים אל המחצבה. מיד הפנו הערבים, שבמספרם עלו בהרבה על המחלקה, את האש שלהם, שהיתה חזקה ביותר, לעבר כיתת בית־השיטה והחלו לאגף אותה משני צדדים. דן צביק, בן תל־יוסף, אשר קיבל פקודה להצבת המקלע בחולייתו, נפגע מהמארב בכדור ונפל. בינתיים הגיעה תגבורת, שעלתה מפרדסי עין-חרוד ותפסה את הר־יונתן. בקרב בין הערבים ובין התגבורת, נפגע ירובעל לביא בן עין חרוד, בהחליפו את מחסנית מקלעו, סמוך לכך נפצע נחום נישט, בן גבע, וכשחש עקיבא ברזילי לעזרתו, נפצע גם הוא. באשר גברה הסכנה לאיגוף הכיתה על־ידי הערבים המרובים, ניתנה לכיתה פקודה לסגת. לא עברו רגעים מרובים, וגם אריה אלקינד נפצע, במהרו אל חבריו הפצועים. שלושת הנפגעים הוציאו את נשמתם, כשהם ממלאים את צוו אחוות הלוחמים. חיפוי מצד כיתת עין-חרוד איפשר לשארית הכיתה להיחלץ מן המיצר ולהוריד את הפצועים לקבוצת "זרעים", בדרך הנסיגה, נפל גם אברהם אופלטקה. חיים ליבין נפצע קשה, כאשר חש לעזרת חברו הפצוע, ומת כעבור שלוש שעות.
מכאן ואילך גבר הקרב. בין מחלקה אחת של אנשינו לבין תגבורת ערבית, שזרמה מהכפרים פקועה וזרעין, ומנתה כמה מאות אנשים. מטרת־קרב זה, שהנחילה אבידות לערבים, היתה חילוץ גוויות חללינו משדה־המערכה. אך הקרב נפסק באמצע, בגלל התערבות הצבא הבריטי. בינתים נלקחו הגוויות של חמישה מההרוגים לג׳נין, ובהתערבות הצבא הוחזרו לפנות ערב למקומותיהם: גבע, תל-יוסף ובית־השיטה. ירובעל לביא וחיים ליבין נקברו ביום השישי לפנות ערב, יתר החללים במוצאי שבת.
הקרב נמשך מן הבוקר השכם עד שעה 10 לפני־הצהריים.
היה זה יום־חרדות, יום אבל ומספד לכל העמק, בנפול שבעת בניו במלחמת הגבורה שבמעלה הגלבוע, אחת מחזיתות־הכבוד של מלחמת ישראל על קוממיותו ועתידו.
מרומי הגלבוע הוסיפו עוד לאיים ולסכן את כל העמק היהודי, ובקרבות הבאים עוד נדרשו קרבבות מצד כוחות־ההגנה, עד שבימים י״ט—כ׳ באייר תש״ח נכבשו הכפרים זרעין, נוריס ומזר על-ידי כוחות צה"ל וטוהרו כליל מהאויב.
אברהם משה קולר