שנה למותו
נדמה כי רק אתמול דברת וצחקת אתו, והנה באו לקחתו בטנדר להגן על ישוב, נסעו בחורים חמושים מכף רגלם ועד קודקודם, עלו על הטנדר וצחוק נעורים על פניהם, מהצד הנך מרגיש שכל אחד מעיף מבט על חברו למשק, ולקבוצה שכה עמלו בהם.
הטנדר נסע עם הבחורים, כדבר קרה פעמים אחדות, אם זה לטירת צבי, לזרעים או לגלבוע, תמיד היו קלי רגלים וניידים, חי״שניקים השגורים בפינו. והנה שוב נסעו לתפקידם היום יומי, להגן עלינו ועל ישובינו, על מנת שנוכל להמשיך במפעלנו, וקרה המקרה. הרגשה נוראה, היית רגיל לראות את הטנדר שב עם בחורינו ממקום הגנתם בריאים ושלמים, והיום הגיעו וחסר מישהו בטנדר, אינו אותו החיוך שהתרגלנו לו, אין רואים את החברה מספרים מעשיות מימים עברו, עת שמרו במשקים. כן, חסר אחד צעיר לימים, רצון החיים פעם בקרבו. התחיל רק לחיות את חייו והגורל גזר וקצר.
הנך מסתכל על הגלבוע וישנה לך הרגשה, שהנה היום הוא שלך, בדם חבריך השגת אותו, את הגלבוע היקר שלנו. בלכתך לטייל לרגלי הגלבוע אינך יכול שלא להזכר בהם, באלה שנפלו , בנחום ובחבריו. יש לך הרגשה של כבוד וקדושה לגלבוע זה, הימים היו עדיין בשלב ראשון של מלחמתנו, עדיין קראנו לזאת מאורעות, ונחום היה בין החי"שניקים המגויסים. אותו נחום התוסס ומתווכח תמיד על כל דבר שבחיי הקבוצה ובמתהווה ומתרחש בעולם הרחב. היתה לך הרגשה שהוא מחפש משהו. כן, עדיין לא מצא ולא השיג את מבוקשו, ואיננו.
נחום איננו אתנו. אינם עוד רבים כמוהו, והם המצווים לנו להמשיך.
ג דע ו ן ג ל י ל י