נחום נישט
שנה לנופלו בגלבוע - ח' באדר תש"ח - ח' באדר תש"ט
כתב חיים רוזן
רבים הם התאריכים בהיסטוריה הקצרה שלנו שהביאו איתם בשורות של גאולה וישועה לישובנו בארץ. החל ממלחמת העולם הראשונה עם כיבוש האנגלים, הכרזת בלפור ושחרורנו מעול התורכים שרבץ עלינו בפרט בסוף המלחמה בהרגישם את מפלתם, הנצחון באל-עלמיין, ששחרר אותנו מהפחד של כיבוש הארץ ע"י צבא רומל, אח"כ הנצחון המלא ב 8 במאי 1945 עם כניעת גרמניה של היטלר, עם שחרור מחנות הריכוז והמגע הראשון של אנשי הבריגדה עם עצורי המחנות באירופה, ולבסוף ה29 בנובמבר 1947 עם החלטת עצרת האו"ם על מדינה עברית בחלק מא"י. אולם לצערנו הרב, כל הבשורות הללו היו מלוות אח"כ באכזבות ועננים כבדים היו מכסים את הזוהר של הבשורות. וכך לאחר מלחמת העולם הראשונה באו הפרעות ברוסיה, המאורעות בארץ, החל מתל חי ועד מאורעות 1936-1939 ועד הספר הלבן. עם ניצחון אל עלמיין החל דיכוי חיל המתנדבים שלנו ובחג הנצחון הרגשנו את הצחוק והלעג של העליונים באדם על הנייטיבס ובפרט גדל הכאב כשראינו בתהלוכה הגדולה בביירות קבוצת ערבים עם תמונה של המופתי ולא מחה איש נגדם. כבר אז הרגשנו וידענו מה צפוי לנו עם גמר המלחמה. ידענו על תעמולה ארסית המתנהלת בצבא האנגלי תחת הסיסמה כי בזה עוד לא נגמרה המלחמה. והמעשים לא אחרו לבוא, נערך הציד על אוניות המעפילים, החלו החיפושים במשקים ועד לשבת השחורה ב-29 ביוני ועד לגרוש יוצאי אירופה תש"ז וכך הגענו עד עצרת האו"ם בלייק-סכסס. מי לא זוכר את החרדה בה הקשיב כל הישוב בארץ והיהדות בכל העולם למתרחש בעצרת הזאת. גדולה היתה השמחה בכל הישוב עם התקבל ההחלטה, אם כי שמחה זו היתה מעורבת בפחד לקראת הבאות.
ואמנם אשר יגורנו בא לנו. תיכף למחרת לאחר פרסום ההחלטה, החלו מאורעות דמים בכל רחבי הארץ, ובעיקר בירושלים ובדרכים המובילות אליה. יום יום עשרות הרוגים ופצועים, פיצוץ ושריפת בתים והשמדת רכוש. יום יום שמענו על קרבות קשים, שגם בנינו לקחו חלק בהם, גם ראינו את עמדתה "הנייטרלית" של ממשלת המנדט בעשותה את הכל לעזור לאויבנו ולהכביד עלינו. רק אזורים בודדים וגם האזור שלנו בתוכם היו עדיין שקטים, אם כי ידענו שהשקט הזה מבשר סערה שתתחולל, ואנו מתכוננים. והסערה לא אחרה לבוא, הגלבוע הפך לשדה קרב. משורייני הלגיון הערבי, תחת פיקוד אנגלי, שלטו בדרכים, האנגלים החרימו נשק אצל בחורינו. וכך עברו שבועות וכל התלונות למגינים עלינו לבקשת עזרה לא נשאו פרי, לכן החליטה מפקדת הגוש לחסל את המשחק בכוחות עצמנו. לשם כך היא גייסה את המ"ן והחי"ש בסביבה. ומה חרד הלב לראות את הנוער מתכונן לצאת לקראת האויב הנעלם, שמי יודע מה הם כוחותיו וכושר יכולתו.
הם יצאו ואנחנו חרדים לקראת הבאות. הלילה עבר בשקט ורק עם אור הבוקר החלו היריות מהגלבוע. הם שמו מארב לכוחותינו וכשאנשינו התחילו להתקרב, נפגשו ביריות מאחורי כל סלע, שהם לא מעטים על הגלבוע. הקרב נמשך עד השעה עשר. רק אז החלו להגיע שמועות על הרוגים ופצועים מצידנו, עד שלבסוף נודע שמספר ההרוגים הוא שבעה ושגם נחום שלנו בתוכם והעיקר, שאת הגופות לא הצליחו לאסוף והם נשארו על הגלבוע. ורק אחרי מו"מ ממושך בתווך הצבא, הם החזירו את הגופות למחרת היום.
אלה היו הקרבנות הראשונים במלחמה על עצמאותנו, אם כי לא הוכרז עליה בפומבי, אבל כל אחד הרגיש בלבו והיה מוכן למסור את חייו בעדה. כל הקרבנות הם בני ישובי הסביבה שנולדו, גדלו והשתרשו במקומותיהם, פרט לנחום ז"ל שלא נולד בארץ, אבל זה לא הפריע להשתרשותו, כי הוא הגיע אלינו בילדותו לקרוביו, לסבא ולסבתא הורי אביו. לא קלים היו חבלי קליטתו במקום, בתוך חברת הילדים, שעדיין היתה צעירה, בתוך החוג הצר של ילדי ביה"ס שמנה רק עשרות אחדות. הוא התגבר על הקשיים האלה ונשאר סגור ומסוגר בתוך עצמו, אם כי השתתף בפועל והיה מעורה בחיי החברה.
זה לא הפריע לו להיות בין התלמידים הטובים עד שלבסוף העלוהו בכיתה והעבירוהו לביה"ס בעין חרוד, כי אצלנו לא היתה כיתה כזאת. עם גמר הלימודים הוא נכנס למשק יחד עם כל הנערים בגילו ועבד בכל הענפים עד שהתגייס לצבא במלחמה הקודמת, לפלוגת הנהגים.
במשך שרותו בצבא לא נפגע מההרגלים השליליים שבחיים האלה ונשאר נאמן לאותה הדרך, בה התחנך במשך חייו בקבוצה. במכתביו הוא היה קובל מרה על אלה מבני הקיבוץ שנולדו והתחנכו על ברכי הקיבוץ ולא שמרו לו אמונים וע"י כך השמיצו את שמו בעיני אלה, שהתנגדו לו והתאמצו להשפילו.
הפלוגה שלו לא הצטרפה לבריגדה, לכן הוא גם לא הגיע למחנות הפליטים ולא ניתנה לו האפשרות להיות בין המצילים, מה שהגביר את מרירותו עד שהשתחרר. בחוזרו הביתה הוא לא מצא תיכף את הענף המתאים לו בעבודה. הנהגות נמאסה עליו בצבא וכנראה ע"י כך גם כל עבודה אחרת במכונות חקלאיות, לכן הוא מצא לבסוף את מקומו בענף הפרדס, שהתאים לרוחו, מתוך הסתגרותו, בין מספר קטן של עובדים, רחוק מרעש המשק, בין העצים השקטים והמסוגרים כמוהו ולא בלי הצלחה.
אבל לא ארך הזמן והוא נקרא שוב לנשק, בהתחלה בסיורים בסביבה ולבסוף באותו לילה יחד עם כל בני המשקים לגלבוע. משם הוא לא חזר אלא הביאוהו יחד עם כל הגופות, אחרי שפראי-אדם הפשיטום כמו שעשו זאת הפלישתים לפני אלפי שנים באותו המקום, על הגלבוע המקולל.
אלה היו גיבורינו הראשונים, שקידשו את חייהם לעצמאותנו. מאז עברה שנה, מספר הגיבורים הגיע לאלפים, אבל לא לחינם, כי יש שכר לפעולתם וכל מה שהשגנו, זה הודות להם. ואם עכשיו אנו יכולים לעבור את הארץ לאורכה ולרחבה, בלי פחד וגם הגלבוע הוא שלנו, הרי זאת הודות לבנינו היקרים והגיבורים שמסרו את חייהם לגאולת הארץ, בשביל העם המדוכא במשך אלפיים שנה.
יהיה זכרם ברוך וצרור בצרור החיים.
חיים ר.