גדעון הלוי

בן נתן והלה הלוי

נולד בתל אביב   11.07.1938

נפל בקרב במלחמת יום הכיפורים  16.10.1973

כ' תשרי תשל"ד

נטמן בירושלים

לאתר יזכור      סרטון לזכרו      תמונות     דברי ניחומים וזכרון

תולדות חיים

כתב אמנון ידין

 

גדעון הצטרף אלינו בן עשרה חודשים. אתנו הרגיז את אסתר לווינסון, אהב את אסתר קייצקי, ושאף אוויר פסגות בעקבות דניאל. בנוסף ללימודים עסק בשורת תח­ביבים, ובהם — שחמט, פינג־פונג, קריאה ב״שמות״, טיסנים, כתבי קרל־מאי, הצקה לדרדקים — וכנראה, כבר אז חבב את צילה. זרע אהבתו לארץ וידיעתה נזרע בטיוליו של דניאל ובסיוריו של נועם. דניאל העניק לדברים את המימד האסטתי־עיוני, נועם טבע בהם חותם בטחוני צבאי, וגדעון ידע למזג זאת לשלמות מקו­רית ורבת־פנים. משנבצר ממנו להצטרף בתום בית־הספר לחיל האוויר, בחר בסיי­רת הצנחנים, אותה ״סיירת״ שכה הלהיבה דמיוננו הנערי ב״פעולות התגמול״. ב״סיירת״ מצא אנשים כלבבו, ובעיקר מפקד שגדעון העריצו (דבר נדיר מאוד אצלו...), ומוכן היה ללכת אחריו באש ובמים. מנהיגותו, כשרו הגופני, קריאת השטח, ואהבת הארץ הביאוהו לקורס קצינים, אותו עמד לסיים כחניך מצטיין, אלא ש״סוס ארוך״ שהתמוטט בסחנה, שבר אנושות את רגלו, ואת מחצית השנה הבאה בילה בחברתן של כרמלה ופיזיותרפיסטיות נחמדות אחרות. כיוון שגלשנו לרכילות צריך להוסיף, שהידידות עם צילה הפכה בינתיים לחברות ולרגשות, מאותם דברים שגדעון טרח להצניע כמיטב יכולתו. סיום הצבא מלווה אצלו הרהורים ותהיות לעתיד, והוא גומר אומר בלבו שחירות מחובות, ממטרות ומאמביציה, היא דרך לחיים. אלא שהמציאות שונה והוא נרתם בעול הדגים והתמרים, עוסק בלימוד וב­הדרכת ידיעת הארץ, עורך את עלון ה­קבוצה, מרכז את חברת הילדים, ואפילו — לא יאומן — מתחתן.

משעוזב את הקיבוץ הוא נשאר לעולם ״שמורת טבע״ קיבוצניקית. לבוש סוודר עם ריץ׳־רץ׳ בחזיתו, בלתי אמצעי במגעו עם אנשים, רתוק בקשרים אמיצים לגבע, ולחבריו בהתיישבות. באילת מתמקדת התעניינותו בצמחים ובצמחיה של הנגב, ובמיוחד — בשיטים. הרומן שנרקם עם השיטים מתמיד ומסתעף לכל השיטים בארץ ואף לשיטים באפריקה המזרחית. לאפריקה יוצא גדעון כסרן במשלחת הצבאית, עוסק בהדרכה ומשפר את גינוניו ונימו­סיו. אפריקה פותחת כר ניכר ומגוון להס­תכלות ולימוד הצומח והחי. ואף באנשים מרבה הוא כדרכו להתבונן בתבונה וב­הומור.

מלחמת ששת הימים אותה מנסה ל­שווא להדביק, מטלטלת אותו טלטלה עזה ומזכירה שתי עובדות; האחת — מקומו בארץ, והשנית — שנות השלושים על הסף והגיעה עת ל״התביית״. דרכו עתה ברורה לו לחלוטין — לימודים אקדמיים בנושאים האהובים עליו ומעניינים אותו. תוך פחות משלוש שנים משלים את ה­­תואר הראשון; ועוד כשנה וחצי מוקדשות ־ ללימודי התואר השני בהדרכתו של הפרו­פסור אורשן במחלקה לגיאובוטניקה. עבו­דתו ולימודיו המשלבים לימודים עיוניים, מודלים מתמטיים וגיחות לשטח, כאילו נגזרו עבורו, והוא נהנה מעצם המאמץ, ומתמסר לעבודתו בכשרון ובשקידה. תפי­סתו המקורית, סקרנותו האינטלקטוא­לית, ומחשבתו העצמאית מתיישבת ב­אורח מוזר עם קפדנות יקית ודייקנות עד קוצו־של־יוד. הוא מדלג במהירות על משוכת המסטר, ומשקיע עצמו בעבודת הדוקטוראט. עבודתו המסועפת איננה מנ­תקת אותו מן ההווי הסטודנטיאלי וה­כללי, והוא מגיב על־פה ובכתב על ליקו­יים וזרויות. יותר מכל שונא הוא חוסר מעוף, רשלנות, וזילזול בציבור ולכן הוא כמעט מתעב מנגנונים למיניהם, ואת משרד התקשורת אלוף המחדלים, (עד ליום הכיפורים...). כחודשיים לפני יום ה­דין חוזר ממילואים בדרום סיני, שזוף ומלא חוויות ונרתם ביתר שאת להשלמת הדוקטוראט ועבודות אחרות. עקב גילו עומד לסיים שרותו בצנחנים לאחר שמונה־עשרה שנים, ועם פרוץ המלחמה הוא ״על סיכות״, פן לא יקראו לו. בעת ההבקעה אל הגדה המערבית ״נתקע״ עם כוח קטן למערך צפוף של אויב, ובקשר נשמעים הדי מלחמתו האחרונה, אותה הוא מנהל במסירות, בהקרבה ובכשרון כדרכו.

נשמור דמותו עמנו כפי שהיה — חכם, יפה, גבוה וציני — חלק מאתנו.

 

אמנון ידין

מכתב ממיכל

 

צילה שלום!

אינני יכולה לבוא מחר לבאר־שבע — אבל יש לי צורך נפשי גדול להגיד לך מה היה גדעון בעיני במשך השנים שגדלנו יחד, ואחר כך. למרות שנפגשנו מעט מאוד בעשר חמש־עשרה השנים האחרונות.

בראש השנה בביקור שלכם בגבע, נפגשנו בפעם האחרונה, וכמו בכל הפגישות ה­ספורות שלנו בשנים האחרונות, לא יכול­תי שלא להתפעל ממנו — עדין, חייכן, מתעניין ויפה. כל פעם שראיתי אותו — בכל פעם שהיה מגיע להלוי (הוא הרי שכן של הורי), היה מציץ אלינו להגיד שלום וכמה מילים — התפעלתי איך היה נעשה יפה כל פעם, וכזה נעים ועדין. ואני הרי זכרתי את גדעון שהיה תמיד החריף, המבריק והחכם שבכיתה, ויחד עם זאת היה כל כך ציני לפעמים — סגור ומסוגר. הציניות שלו בתור ילד מתבגר הפחידה אותי לפעמים — היום אני מבינה שרק בחור רגיש ועדין כמוהו היה זקוק למין שריון, מין מסכה של ציניות כלפי חוץ. את גדעון שיצא מהקליפה כמעט ולא הכרתי, רק הרגשתי שזה בעצם היה צפוי, לא? כשמתבגרים זקוקים פחות למסכות, והתפעלתי ממנו כל פעם מחדש.

בכיתה הוא היה המבריק מכולם, כלפי חוץ נראה שהכל בא לו בקלות — אבל היו סימנים, גם אז, אני שמתי לב, שהיתה לו גישה רצינית יסודית ללימודים. בהכנת השעורים שלו לא היתה אף פעם ציניות, ושום זילזול. ומי כמוני זוכרת זאת — הייתי זקוקה למחברות שלו כמו אוויר לנשימה, הסיכומים שלו היו תמיד מלא­כת מחשבת, וכתב ידו ברור ונהדר, כתב כזה אי אפשר היה למצוא אצל אף אחד.

הוא לא היה מדבר הרבה בשעורים, אבל היה כנראה מקשיב מצויין ומרוכז, כי ההערות שלו היו תמיד קולעות כאלה, מדויקות כאלה.

אני מרגישה שהייתי רוצה להכיר אותו בתור בחור מבוגר כי בתור נער וילד הוא היה מסתגר תמיד תחת מסווה. זה רק מראה לי, על איזה אוצרות של רגש והבנה הוא היה צריך לכסות אז.

הידידות שלו עם זאב קליין — אני ראיתי אותה איך שהיא התחילה. את יודעת, אבא ואמא שלי היו האפיטרופסים של זאב. זאב התחיל להביא את גדעון אלינו לחדר כל ערב במעט, הם היו משח­קים שח שעות, אני לא זוכרת שהם דיברו הרבה, להיפך, נדמה לי שתמיד שיחקו יחד רוב הזמן, אבל מין אחדות כזו ומין רצינות כזו ביחסים אצל שני ילדים לא ראיתי אף פעם.

אני זוכרת שקנאתי בגדעון, כי זאב היה קצת כמו רכוש פרטי שלי, ובכל זאת אני זוכרת שידעתי להעריך את הידידות וה­רצינות העמוקה הזאת ביניהם — והיינו ממש רק ילדים, בני תשע—עשר. אני בכלל לא זוכרת שכאשר שיחקו יחד צחקו או התפרעו, כאלה שקטים ורציניים, ואם מדברים אז בלחש — ושעות של שח.

צילה יקרה — לנחם אני לא יכולה, רק לאחל לך שתהיי חזקה. איך ממשיכים לחיות עם האבידה הזאת רק את יכולה לדעת. גדעון — כמו שראיתי אותו בשנים האחרונות היה נהדר בעיני... וכזה ישאר.

 

שלך מיכל

גדעון, כפי שהכרתיו

כתבה עליזה קרן

 

גדעון — כתפיים רחבות, מותן צרה, זרועות חזקות ואצבעות זריזות (למרות ההצהרות , ״יש לי ידיים של פלח, לא למיקרוסקופ״), רגליים ארכניות וצעדים רחבים וקלים, כמעט לא נשמעים (10% נכות עקב פציעה ברגליים שהתמסמסו הודות לכוח הרצון). בקיץ — חולצות צבעוניות, מכנסיים קצרים וסנדלים תנ״כיות (״אני שמרני, אני לא לובש מה שלא היה לי בקיבוץ״) בחורף — נעלי זמש, מכנסי בד וסוודר בלבד, (לבישת מעיל בעיתות סערה כרוכה בהתנצלות...) תמיד מסודר ונקי, אפילו אחרי יום עבודה ב­שדה.

גדעון — פנים חטובות שהתבונה ניבטת מהם, אף סולד משהו, עצמות לחיים גבוהות ועניים תכולות, הנסגרות כדי סדק בזמן שצוחקים, הממצמצות כדי מחצית כאשר מתבוננים או כאשר חושבים, הנפ­תחות לים כחול בזמן התפעלות או ריגשה. שיער בהיר, המצהיב בקיץ, העוטר קרחת ״מתקדמת״ והנופל באניצים דלילים על המצח. עורק בולט ברקה, שפתיים רכות, ושיניים צחורות ותואמות. פנים שזופים במשך כל השנה והמוארים באלפי חיוכים. צחוק צלול ורם החושף את השיניים וה­חורש קמטים בפנים, וחיוכים שקטים וטובים שמגלים את התום שבלב והסגריר ברגעי כעס ומתח. קול נמוך וערב, שאף פעם אינו עולה כדי צעקה, ״את הדברים הכי נוראיים אני אומר בשקט״. סגנון דיבור מיוחד, משפטים ארוכים, וחזרה על מלה או שתיים לשם הדגשה, ו״הצתה״ מהירה מהירה, כאשר תמיד נמצא מענה לשון מידי, לפעמים ציני, לפעמים סתם משעשע, אבל תמיד בלשון נקיה ללא שמץ של גסות.

הקרב האחרון

 

לאחר שהוקם ראש גשר, מעברה ה­מערבי של התעלה, הכרח היה להזרים תגבורת מסיבית להבטחת המאחז והר­חבת שטח השליטה. הצרכים ודחיפותם ברורים היו לחלוטין, אך לא כן מערך הכוחות המצריים. בשעות אחר הצהריים של ה־15 באוקטובר, נתקבלה הפקודה לפתוח את הדרך לגשר גדול — גשר הגלי­לים. הגשר נגרר ע״י מספר טנקים, ונבצר ממנו מחמת מבנהו וגדלו לנסוע בכביש מפותל.

הכוח יצא על זחלמים וג׳יפים בדרך ה­דיונות, כאשר גדעון מפקד על מחלקה. שלושה מהזחלמים נעצרו בדרך מחמת תקלות, ובהם הזחלם של גדעון. גדעון ו­כמה מאנשיו עלו לזחלם אחר והמשיכו בדרכם. חלק מן הכוח נשאר לחסימה מול הארמיה השלישית והשאר המשיכו ליעד, צפונה לעבר הצומת. בצומת נספחו אליהם כמה טנקים. ב־3.00 לפנות בוקר נתקבלה הפקודה לפתוח את ציר טרטור, כאשר לא ברור היה כוח האויב, והערכותו. הכוח בגודל פלוגה לערך, כלל עתה 5 זחלמים ושני טנקים, הבקיע לתוך מערך אויב בגודל חטיבה. אש חזקה מנשק אנטי־טנקי וטילים נפתחה לעבר הכוח, הזחל שלפני גדעון נפגע, כמה מאנשיו נפצעו ואחרים נטשו. אור ראשון מצא את הזחל חשוף לחלוטין מול מערך צפוף של האויב.

דבריו האחרונים של גדעון בקשר היו: ״יש לי כמה נפגעים...״ איש מאנשי הזחלם לא חזר.