הנצחה בקבוצת גבע

ניר היקר!

כתבה אורה 

לאחרונה, נוהגת אני לשבת ליד אלבום התמונות, המשקפות 20 שנות חייך. ישנן תמונות שהונצחו על הנייר, וישנן, רבות יותר, אשר נחרטו בלב.

כמה מאושרת הייתי כשראיתיך לראשונה, תינוק שמנמן, מוצץ אגודל יד ימין, ויד שמאל מושכת באוזן. כך המשכת עד גיל ארבע.

כל שלבי התפתחותך חרוטים בזכרוני, כל תנועה חדשה, כל נפילה (והיו רבות כאלה), ועדות לכך הצלקות הרבות שנשארו, תחילת הדיבור עם הרבה מלים במהופך.

ניר הרפתן

כתב גיל קורן

יודעים אנו, כי בן הקבוצה, הנקשר בעודו בגיל בית הספר לאחד מענפי המשק — קשריו עם הבית בתקופת שרותו בצבא ובתנועה, אמי­צים יותר וקליטתו בחיי המשק והחברה עם שובו הביתה, קלה יותר וחסרת התלבטויות ותסכולים, מאחר ויש לו "כתובת" וייעוד, אשר מלווים אותו ברציפות בצד דרכו ״בחוץ״.

טנקיסט

 כתב צביקי המ"מ

עצם הרעיון שכותבים על ניר, לחשוב שצריך לכתוב על אדם שהכרתי תקופה ארוכה ופתאום צריך להשלים עם העובדה שניר איננו — שהכל הופך להיות היה, זה דבר קשה, קשה מאוד.

לפני כשנה גובשה הפלוגה מחדש, מחיילים ממספר יחידות שלא נשלחו לקורס מפקדי טנקים צוותו צוותים חדשים עם מפקדים חדשים.

לפני כן היה ניר ״טען קשר״ אך מחוסר תותחנים עבר הסבה קצרה להיות תותחן וכך, במשך שנה שלמה, בתוך הטנק והצוות שלו, גובש והתאמן והפך עם הצוות, לצוות מלוכד ומאומן היטב. היה הוא תותחן טוב ושלט היטב בחומר. בכל שעור או הרצאה בנושאים מקצועיים היה ״ספץ״ בחומר, תמיד הרים את ידו גבוה, גבוה וציפה שיתנו לו הזדמנות לומר ולהוכיח את אשר הוא יודע.

                     אזכרה לניר אפרתי ז"ל

                    40 שנים ליום הכיפורים

כתב דוד שטנר

40 שנים עברו ממלחמת יום הכיפורים, שבערבה הובאו למנוחות שני צנחנים מגבע: דוד אתיאל-אתקין וגדעון הלוי, ושני השריונאים הצעירים ניר אפרתי ואמיר הופנר.

הם לנו כחומה.

לכאן, לבית הקברות שלנו בגבע, הובא ניר אפרתי, ונטמן באדמה.  ניר קראו לו הוריו, השם הוא כל כך חקלאי, אדמתי, ציוני, ישר, מהפכני, גבעי במהותו, שם עם צבע חום, והוא, הניר שלנו, עתיד להניב תבואה. והנה ניר נטמן צעיר כל כך באדמה אותה אהב. 

אזכרה לניר - 40 שנה                                                  5.10.13

ניר היה נוכח, וחלק מחיי, במשך 16 שנים. מזה 40 שנה שהוא נוכח-נעדר בחיים שלי.

האמת היא שלי אין צורך בכלל בטקסים כדי להיזכר. הוא עצמו, ובעיקר האין שלו, נמצא איתי כל הזמן, חלק ממני.

לפעמים הוא מופיע בחלומות, לפעמים אני רואה אותו באנשים אחרים.

אני חושבת הרבה על איך זה היה אם היה לי כיום אח גדול. איזו משפחה הייתה לו? איזה קשר היה בינינו? אני בטוחה שקשר טוב...

החוסר של אח גדול, עם כל המשמעויות של זה,  חזק עוד יותר מאז שאבא איננו.

העיסוק במה ואיך בדיוק קרה אז, במלחמה ההיא, באותו היום, מאוד קשה לי ואני מנסה להימנע ממנו. אוטמת אוזניים ועיניים כשמדברים וכותבים על זה. את מה שקרה אי אפשר לשנות, אפשר לשנות רק את דרך החשיבה על זה, לנסות להתמקד ביש ולא באין, במה שמשמח ולא במה שמכאיב.

הכאב קיים שם. לא נעלם ולא פוחת עם הזמן. פצע מדמם באופן קבוע, שעם הזמן נעטף במעין שכבות של שומן, שכבות הגנה, שמתרבות עם כל חוויה טובה של החיים, עם כל יצירה, עם כל ילד ונכד שנכנס לחיינו.

הרבה שנים הרגשתי אשמה. איך זה שלאח שלי קרה משהו כל כך נורא, ואני זכיתי לחיים טובים.

דווקא לאחרונה אני יותר חושבת על הצורך לחיות, ליצור וליהנות בשביל שניים - במיוחד שאימא הדגישה כמה היינו דומים.

חלק מהעיסוק שלי הוא טיפול בפצעים וכאבים של אנשים אחרים. אני רואה בזה שליחות ולא בהכרח פרנסה. יש לי השערה, שאם ניר היה בחיים, אז אחרי שלב הפרות הוא היה עובר לעיסוק בתחום הפסיכולוגיה. הרי היכולת להקשיב והרצון לעזור לאחרים היו חלק מאוד חזק מהאישיות שלו.

זה טוב שגם אתם זוכרים, זה בטח חשוב לאימא.

אז תודה על ארגון האזכרה, ותודה שבאתם.

טלי בן דרור (אפרתי)