מוטי (מרדכי) אפרתי
בן חיה ויוסף אפרתי
נולד בגבע 15.04.1925
נפל בקרב במלחמת השחרור 7.08.1948
נטמן בגבע
ב' באב תש"ח
מוטי
כתב מיכה
כל שנותיו התחנך בגבע. בגיל ההתבגרות באו לידי ביטוי כישורי המנהיגות שבו. מוטי היה בחור יפה מאוד, שחקן כדורסל מצטיין ולמעשה מנהיג הקבוצה. באותן שנים גבע התברכה בקבוצת כדורסל טובה מאוד. אני הייתי יחד עם מוטי שחקן בקבוצה, ושנינו הקדשנו זמן רב לספורט זה, שהסב לנו הרבה הנאה. מוטי, בהגיעו לגיל חמש עשרה, היה גם שחקן מצטיין בקבוצת הכדורגל של גבע.
מוטי היה עובד אחראי ודייקן להפליא, וזכה להערכה רבה בקרב שותפיו לעבודה. בגיל 16 התחיל לעבוד בענף המספוא ועם בהמות. לפי עדותם של חבריו לעבודה - לא הייתה כל אפשרות להגיע לרמתו של מוטי בביצוע המושלם של העבודות שהוטלו עליו.
תמיד במקום הנכון
כתב יעקב רז
אמא, אבא - למחיצתם לא נידחק. אולם אנו, משפחת הקבוצה - בן נפל לנו, אבר מן החי נגדע. איכה נישא את שברנו ולא נחרוק שן? כמה עיניים ליוו אותו באהבה ובחיבה מקטנותו, כמה ידיים נשאוהו מבית התינוקות, דרך גן הילדים, לבית הספר, ועד לעבודה, ועד שליווינו אותו למערכות ישראל. איכה נישא את קרבן הדמים הזה, את אבדן החיים הצעירים, אשר ניתנו למען החיים? איכה נמשיך את חיינו, הנקנים במחיר כזה? איכה נישא ונהיה במשהו ראויים לקרבן זה? לא אדע. רק יודע אני שעלינו לזכור אותו, לשוות את דמותו בזיכרוננו, בכל מעשי ידינו, בכל הליכותנו יום יום. אולי, אולי בזה יהיה משהו פיצוי לדברים שאין להם פיצוי.
מרדכי הקטן
כתבה מתילדה
"מרדכי הקטן הבכיין" כך כינו אותו חבריו לפני 19 שנה. ואני אז חדשה בגבע וזרה לילדים. חבריה עליזה ונחמדה בגן הילדים, ובתוכם גם מרדכי. ילד בלונדי עם עיניים חולמות, ידיים תלויות ומורדות. "זהו מרדכי הקטן הבכיין" קראו הילדים במקהלה. ניסיתי לעשות היכרות בינינו. לקחתיו בידי: ״נכון שאינך בכיין?״ והילד פרץ בבכי מר. מדי פעם בפעם היה בא אליי, מסכן ועלוב, ומתנה את צרותיו בבכי: ״הם מרגיזים אותי, מרביצים בי״. ״תשיב להם, חביבי״, אמרתי, ״אתה גבור וחזק כמוהם״. ״אבל אני כל כך חלש״ הייתה תשובתו התמידית.
השתדלתי במיטב יכולתי לעזור לו ולהוכיח לו שהוא גבור וחזק, אך לשווא. במשך הזמן נוצרו בינינו קשרים. הקשבתי בסבלנות וברחמים. וההורים עמדו מרחוק וכאבו את כאב ילדם בשקט.
כך חלפו ימים, חדשים ושנים. מרדכי גדל, למד בבית הספר בכיתה א׳ וב׳, ליוויתי אותו בעבודתי. אלה היו עדיין שנים קשות לו ולי, ובכיתה ג׳ נפרדנו. אני חזרתי אל הקטנים ומרדכי הלך ועלה. הוספתי לעקוב אחריו ולהיפגש אתו כפעם בפעם. הנה הוא מזדקף. התסרוקת שלו למעלה, כמו שרצה. כמה נלחם עם אותן השערות שלא תפולנה על המצח. היה עומד לפני הראי ומחליק, עד שניצח, ואחר כך יוצא מסורק ומסודר. הנה רץ מרדכי על מגרש הספורט, לבוש חולצה כחולה ומכנסיים לבנים ונעול נעלי ספורט, והוא ממהר אחרי הכדור בביטחון, בשקט ובעוז. ואני מרחוק עומדת ומסתכלת ונהנית. הזהו מרדכי הקטן הבכיין? עומד הוא זקוף כברוש, שקט ומתון, עכשיו חבריו מביטים עליו בהערצה ועוקבים אחריו בהתרגשות.
ושוב נתקלתי בו בעת שטייל עם אחותו הקטנה, ״שלום, מרדכי הקטן״ והוא גבוה משכמו ומעלה, ואני כה קטנה לעומתו. הוא מציץ על אחותו, מצטחק בטוב לב וממהר לעבודה, למספוא. באחת האסיפות החגיגיות, עת כל בני מחזורו נכנסים בתור חברים, נמנע מרדכי מלהציע את עצמו. הוא רוצה להכיר גם חיים אחרים. הכל הבינו אותו. וכך הוא מתגייס לפלמ״ח, גם כאן התמסר בכל הרצינות. מדי פעם הוא בא הביתה, ובמשפחה ששון ושמחה. מי יכול להידמות לאחותו הקטנה? ״מוטי, מוטי בא״ היא מבשרת לכול.
והנה הפוגה ב׳. מרדכי בא הביתה. רצתי לקראתו וליד חדר האוכל הישן פגשתיו. ״מרדכי הקטן, כמה טוב שהנך פה״. לחצתי את ידו, יד חמה וחזקה, ועמדה מולו אמא ובת צחוק של אושר בעיניה. התאספו חברים והיה עליי לפנות את מקומי. שקט הלב. אך הנה בא היום המר - ובבוקר השכם הובא ארונו של מרדכי. האומנם מרדכי, שעבר את כל שלבי המלחמה האכזרית והרבה נצחונות, גם הוא בין הנופלים? האמנם זוהי מציאות, או חלום בלהות? דומעות העיניים ומילים אין בפי. תדהמה היכתני. במה אנחמכם, הורים שכולים, כשארזי-לבנון נגדעים, ותנחומים אין.
מתילדה
לזכר מוטי אפרתי