מוטי
כתב מיכה
כל שנותיו התחנך בגבע. בגיל ההתבגרות באו לידי ביטוי כישורי המנהיגות שבו. מוטי היה בחור יפה מאוד, שחקן כדורסל מצטיין ולמעשה מנהיג הקבוצה. באותן שנים גבע התברכה בקבוצת כדורסל טובה מאוד. אני הייתי יחד עם מוטי שחקן בקבוצה, ושנינו הקדשנו זמן רב לספורט זה, שהסב לנו הרבה הנאה. מוטי, בהגיעו לגיל חמש עשרה, היה גם שחקן מצטיין בקבוצת הכדורגל של גבע.
מוטי היה עובד אחראי ודייקן להפליא, וזכה להערכה רבה בקרב שותפיו לעבודה. בגיל 16 התחיל לעבוד בענף המספוא ועם בהמות. לפי עדותם של חבריו לעבודה - לא הייתה כל אפשרות להגיע לרמתו של מוטי בביצוע המושלם של העבודות שהוטלו עליו.
בתחילת שנת 1946, החליט להתגייס לפלמ״ח. מוטי לא רצה לקבל עליו את עול החברות בגבע ורצה להכיר, תחילה, גם חיים אחרים. למעשה, מקרב בני הקיבוץ, מוטי היה ראשון המתגייסים לפלמ״ח. היו שני בני גבע בוגרים ממנו שהתגייסו לפניו, אך עם ההתגייסות לצבא הבריטי עזבו את הפלמ״ח והתגייסו לצבא הבריטי. כמו כן, היו שני סטודנטים באוניברסיטה בירושלים שהתגייסו לפלמ״ח עם כל הסטודנטים. גם ילדי חוץ מגבע התגייסו לפלמ״ח. מוטי, לאחר שהתגייס לפלמ״ח, נשלח לקורסים שונים, בג׳וערה ובמקומות אחרים. במסלול ההכשרה שלו הגיע למחלקת משמרות. אתו יחד שירתו דדו ורפול ועוד דמויות מוכרות היום, אנשי צבא ואנשי ציבור. במסגרת שרותו בפלמ"ח כפי שהיה נהוג באותם ימים - עבד מוטי במשק בו שהתה היחידה. מוטי עבד במספוא וגם שם זכה להערכה רבה ולהוקרה. המשרתים במחלקת משמרות היוו מאוחר יותר את הגרעין בגדוד הפורצים של הפלמ״ח והיו ממקימי חטיבת הראל וגדוד הפורצים. מוטי וחבריו השתתפו בקרבות, בעיקר באזור תל אביב, כבר בסתיו 47' לפני הכרזת המדינה.
למוטי, לאחר גיוסו, היה קשר מכתבים עם המשפחה ועם חבריו בגבע. כולנו ידענו שהוא נמצא באזורי הקרבות הקשים ביותר, בעיקר בתקופה שבין סתיו 1947 וקיץ 1948.
מוטי התקדם צעד-צעד במסלול הצבאי - הוא התמנה למפקד מחלקה ואחר כך למפקד פלוגה. סגנו היה מעין חרוד ואתו התחלק בחופשות ובביקורים בבית.
המחלוקת ״ההיסטורית״ בין חבר הקבוצות לבין הקיבוץ המאוחד נתנה את אותותיה גם במסלול קידומו של מוטי בפלמ״ח, כאשר אנשי הקיבוץ המאוחד זכו להעדפה גלויה ונסתרת...
לא ידענו דבר על קשריו הרומנטיים של מוטי. אחר מותו הופיעו אצלנו שלוש בחורות שהיו כנראה חברותיו בתקופות שונות: חנה, אביבה ועוד אביבה. אביבה קיימה קשר רצוף עם ההורים גם אחרי נפילתו של מוטי. ההורים חיו בחרדה מתמדת אותה ניסו להסתיר.
לאחר נפילתו של מוטי בתאריך 7. 8. 48 באה אלינו משלחת ובה שני בחורים ושתי בחורות (חנה ואביבה). ברגע שנשמעה הבשורה המרה, אבא תפס את ראשו והחל להתרוצץ בחדר, ואמא זרקה את עצמה על הרצפה ופרצה בצעקות מרות. גם אנחנו האחים נכחנו במעמד. מוטי נהרג ממוקש שהניחו חיילינו. הוא הלך עם מהנדס לקבוע תוואי של קו ביצורים ועלה על מוקש. הוא נפצע קשה מאוד ונפטר בבית החולים. להורים סיפרו סיפור אחר. לפני מותו עוד מלמל את המילים: ״אבא, אמא״. אמא נשברה לגמרי ולנו, לבני המשפחה, היה הרושם שהיא חיה רק בשביל מוטי. אבא התאושש לאחר חודש והמשיך את שגרת חייו והפנים את כאבו.
יתכן שמה שהחזיק את אמא היתה הידיעה, שאורה נמצאת בהריון והיא עומדת להיות סבתא. ואמנם, אמא טיפלה במסירות בנכדה נוגה. לאמא היו בעיות במרה ויום אחד כשחשה כאבים נלקחה לבית החולים ולפתע הודיעו לנו שהיא נפטרה. הדבר לא היה מובן, הרי היא נלקחה לבית החולים עם מחלה שלא סיכנה את חייה. כשאבא שאל את הרופא לסיבה האמיתית של הפטירה הוא ענה: ״אי אפשר לעזור למי שלא רוצה לחיות״. זה קרה בשנת 1953. אמא הייתה אז בת 56 בלבד. מסתבר, שבכל זאת לא התאוששה מנפילתו של מוטי.
לאחר נפילתו העידו חבריו על מעלותיו כחייל, כמפקד, כחבר וכמנהיג. הרבה תשבחות עליו סופרו מפי נועם, חברו, וחברים נוספים שהיו אתו, אולם עם הזמן התברר יותר ויותר שמוטי קופח בקידומו הצבאי מסיבות פוליטיות. אבא סבל מעובדה זו ואפילו פנה בעניין זה לבני מרשק, הפוליטרוק של הפלמ״ח. בספר הפלמ״ח - מוטי כמעט ואינו מופיע. בכנס 40 שנות ייסוד הפלמ״ח, (צולם על ידי רעננה מכברי), בסרט על כיבוש הדרך לירושלים, הוא ודדו סיפרו את הסיפור והזכירו את מוטי פעמים אחדות. כשהסרט נערך סופית, קטעים אלה הוצאו ממנו...
ביקרתי אצל לאה ויצחק רבין. רבין היה המח"ט של מוטי וזכר אותו היטב. לאה, שהיא בת גילו של מוטי והכירה אותו, התרגשה מאוד בהיזכרה בו.
אחיך, מיכה