תמיד במקום הנכון
כתב יעקב רז
אמא, אבא - למחיצתם לא נידחק. אולם אנו, משפחת הקבוצה - בן נפל לנו, אבר מן החי נגדע. איכה נישא את שברנו ולא נחרוק שן? כמה עיניים ליוו אותו באהבה ובחיבה מקטנותו, כמה ידיים נשאוהו מבית התינוקות, דרך גן הילדים, לבית הספר, ועד לעבודה, ועד שליווינו אותו למערכות ישראל. איכה נישא את קרבן הדמים הזה, את אבדן החיים הצעירים, אשר ניתנו למען החיים? איכה נמשיך את חיינו, הנקנים במחיר כזה? איכה נישא ונהיה במשהו ראויים לקרבן זה? לא אדע. רק יודע אני שעלינו לזכור אותו, לשוות את דמותו בזיכרוננו, בכל מעשי ידינו, בכל הליכותנו יום יום. אולי, אולי בזה יהיה משהו פיצוי לדברים שאין להם פיצוי.
הנה הוא תינוק, הבוכה בכי תמרורים לכל פגיעה של גדול וחזק, ואף של חלש וקטן ממנו - והנה לפנינו, להפתעתנו עוד בגיל רך מאוד, פלא התמורה: קוממיות, שלווה, תמיד במקום הנכון ובמבצע המושלם ביותר - במשחק, כמו בעבודה, וכמו ביחסי חברים. תמיד אותה העמדה האיתנה, הבטוחה, המדייקת בקטנה כבגדולה. וכשהלך למקום שנקרא אליו - הלך באותו ביטחון ובאותו תוקף. וכמה המה וגאה הלב כששמענו על מוטי במרחקים: בחברה, בקרב, כחייל ואחר כך כמפקד. אותו מוטי, אותה הדמות: יד נאמנה ובטוחה, בקלה כבחמורה. ומצטרף לזה הקו השני הבולט: השמירה על העצמאות, על האופי העצמי, על הפרצוף העצמי, וגם כאן בקלה כבחמורה, כמו בלבוש, בהליכות יום יום, כך גם במפנה חיים רציני. סירובו להצטרף לקבוצה, יחד עם חבריו, היה למורת רוחנו. אולם הסירוב העקשני היה מלווה רצינות וכובד ראש, ויחד עם זה - נאמנות ליסודות ולמקום. גם הסירוב היה בו משהו אשר עורר אמון והערכה. וכשראינו אותו בחדר האוכל אחר קרבות הקסטל, אחר הר ציון וקטמון ועדותם הנלהבת של חבריו על עמידתו במערכה, אשר עוררה כבוד והערצה, היה הוא אותו מוטי, בלבוש כמו בהליכות, לא דבק בו דבר מהסביבה ומהליכות הסביבה, אשר אולי המציאות המיוחדת מחייבתן. רק עיניו עמקו, עמקו אולי מכל אשר ראו...
ובימים האחרונים, והוא כבר מפקד עטור תהילה בצבא ישראל, פוגשים אותו חבריו בעיר מחפש אחרי אביו כשהוא בסנדליו על רגליו היחפות, לבוש חולצה כחולה, ושלווה וענווה בהליכותיו. אותו בן כפר, בן גבע.
והיו בתוכנו אשר בשלווה החיצונית ובביטוי המצומצם יש וראו קשיחות, ליקוי ברגש, אולי אופייני לדור הצעיר שלנו. באו מכתביו האחרונים מהמערכה וטפחו על פנינו. כמה רגש עצור ומרוכז בשורות המעטות על הטבע, על האדם ועל החבר, והיחס החם והמתרפק כמעט בביישנות ובעדינות אצילה על המשפחה, על המשפחה לבדם - אבא, אמא, אח ואחות קטנה וגם על משפחת הקבוצה. ברור, השלווה החיצונית לא בנקל נקנתה, היא פרי היאבקות פנימית עמוקה.
מכל זה נשקפת אלינו דמות אנושית בעלת תכונות, אשר טובי תנועתנו הנחילו לנו, אשר דור שלם טיפח אותן ונאבק עליהן. תכונות אלה נתגלמו באורח פלא ובאופן מושלם בדמות זו של עלם חמודות, בן קבוצה, בן כפר עברי בארץ.
קווים אלה בדמותו: הנאמנות והעשייה המושלמת, הנאמנות לפרצוף העצמאי והרגש העמוק והכבוש - קווים אלה ילוונו נא בחיי יום יום, בכל מעשה אשר נעשה. זכר דמותו זו יהי נא גורם פועל ומחזק בעיצוב דמות חיינו ודמות הדור הצעיר העולה בתוכנו, ויהי נא ערובה לבאות. נזכור אותו גם נזכור.
יעקב ריז׳יק