הנצחה בקבוצת גבע

פָניה כהן (לבית קנטרוביץ)

כתב נחמן

יש משהוּ מופלא במהלך חייו של אדם. משהו שאין לאדם שליטה עליו ובכל זאת הוא קיים, ומוּכר ולפעמים מעורר פליאה גדוֹלה.

כוונתי – לשינוּים שחלים באדם בפרקי חייו השוֹנים, אלה פרקים-פרקים המושחלים כחרוזים בשרשרת שהחוט המקשר אותם הוא עצם חייו של אותו אדם, מהלך הימים והזמנים, סדרי הקוֹרוֹת והאירועים, הן האישיים והמשפחתיים והן קורות הזמנים בהם חי אדם, כשהוא עצמו מהווה חוליה שהִיא בו בזמן פרי הקורות אבל היא גם חלק מהגורמים והכוחות המעצבים את הקורות; הזכרוֹן שלנוּ, יש לו חלק חשוּב ומכריע בשילוב הדברים ובהשפעוֹתיהם, ובכוֹחוֹ אנחנוּ יכולים לקבל תמונה רחבה ועשירה על אדם וזמן. אפילו אם אדם מגיע בתקופת חייו האחרונה לאיזה חִדלון, לחולשת-גוף ודעת – הריהו בעיני הזוֹכרים – אישיות שלמה שבה נִמסכים כל עברו, פעלו ורקמת קשריו עם העולם.

כך פָניה, שהאריכה ימים ושנים מעבר למוכר ורוֹוח בגבע, כבר שנים לא מעטות חיתה לה בעולמה שלה, כמו – מנותקת מן הסובב ומן הסובבים, עבורנו הזוכרים היא עומדת כמו חיה גם בפרקים אחרים לגמרי של חייה.

הסבתא האחת והיחידה שלי

כתב ישי

חיי הקבוצה בילדותי היוו סביבה  מרתקת.

מצד אחד חופש וגמישות בפעילות ובתחומי עניין, ומצד שני מסגרת קשוחה של תקנות וסדרי עולם המותאמים לאידיאולוגיה השיתופית, הקיבוצית והחינוכית.

כבנה של נעמי ויסמן, תקנון הקבוצה היה קדוש. ההסדרים וההנחיות של ועדת חינוך היו בפירוש "סדרי חיים", וזה היה הנוהל המחייב שלפיו נהגנו בבית הילדים, בבית ההורים, בהשכבה, בארוחה, ביציאה לעבודה וכו'....

לא חלוצה

סבתא לא הייתה צריכה להיות חלוצה. זה ברור כשמש לכל הנינים שראיינו אותה לעבודת השורשים, לאור כל הסיפורים שסיפרה לנו, על המולדת הרחוקה ההיא, עם היערות המושלגים (המאוכלסים בדובים, צוענים ועוד דברים שרואים רק בסרטים), עם הנהרות העצומים שגדתם השנייה לא נראית ועם החיים כילדה וכצעירה במוסקבה.

די היה לראות את הבעות פניה המתחלפות, בספרה סיפור ילדים, ויהי זה הפשוט ביותר- כדוגמת "האפרוח שחיפש לו אמא אחרת", כדי להבין שיעודה האמיתי היה תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע, תקשורת המונים- הכול, רק לא בירור אשכוליות על ה"ליין", או בציר שרבי בכרם.

אבל הגורל הוביל אותה לקבוצת דרומיה, לחלוציות ולחיי הקבוצה, הגורל גרם לבני נוער אשר נתגלגלו לגבע עם עליית הנוער, לזכות להיות מטופלים על ידה. כל סערת הביטוי והרגש שלה מצאו דרכם לילדים שלא ישכחו את השהות במחיצתה.

גם אני, כבר לא בטוח אם הזיכרון הוא של ילדותי, או של ילדותם של ילדי- אבל מה זה משנה? תחושת החול ורעש הגלים, עם הקריאה המיתולוגית "רוקי, אייכה...." שכולנו גדלנו עליה, מוחשית כאילו אתמול שמעתי אותה. ה"איבן, סטיפן וגרגלה הם" לי עשו או לאביטל?

כנראה שבעוד אנחנו, הנכדים, התבגרנו כדרכו של עולם, סבתא שימרה את נעוריה דרך הנינים. בעצם, לפעמים הם כבר התעייפו מה"לושי לושי לושי" או מהנגינה בפסנתר המדומה (הבטן של הקורבן התורן) וניסו להתחמק, אבל שאגות "אהאווו" שבו והטילו אותם חזרה למשחק.

זהו, סבתא - כל אלו והגרעינים שהיית מפצחת בסתר (כדי שסבא לא ידע) וסיגריות "רויאל", והצחוקים וה"חיחיחי וחהחהחה" והגוזמאות ה"איומות", זה שלך, וגם שלנו ושל כל הדורות שעוד יבואו.

רמי ענבר