פָניה כהן (לבית קנטרוביץ)

כתב נחמן

 

יש משהוּ מופלא במהלך חייו של אדם. משהו שאין לאדם שליטה עליו ובכל זאת הוא קיים, ומוּכר ולפעמים מעורר פליאה גדוֹלה.

כוונתי – לשינוּים שחלים באדם בפרקי חייו השוֹנים, אלה פרקים-פרקים המושחלים כחרוזים בשרשרת שהחוט המקשר אותם הוא עצם חייו של אותו אדם, מהלך הימים והזמנים, סדרי הקוֹרוֹת והאירועים, הן האישיים והמשפחתיים והן קורות הזמנים בהם חי אדם, כשהוא עצמו מהווה חוליה שהִיא בו בזמן פרי הקורות אבל היא גם חלק מהגורמים והכוחות המעצבים את הקורות; הזכרוֹן שלנוּ, יש לו חלק חשוּב ומכריע בשילוב הדברים ובהשפעוֹתיהם, ובכוֹחוֹ אנחנוּ יכולים לקבל תמונה רחבה ועשירה על אדם וזמן. אפילו אם אדם מגיע בתקופת חייו האחרונה לאיזה חִדלון, לחולשת-גוף ודעת – הריהו בעיני הזוֹכרים – אישיות שלמה שבה נִמסכים כל עברו, פעלו ורקמת קשריו עם העולם.

כך פָניה, שהאריכה ימים ושנים מעבר למוכר ורוֹוח בגבע, כבר שנים לא מעטות חיתה לה בעולמה שלה, כמו – מנותקת מן הסובב ומן הסובבים, עבורנו הזוכרים היא עומדת כמו חיה גם בפרקים אחרים לגמרי של חייה.

פָניה נולדה בשנת 1906 ברוסיה שלפני המהפכה. ביתה היה בית יהודי אמיד למדי ופניה זכתה לחינוך כללי טוב. כרבים מצעירי הקהילה היהודית של הזמן ההוא נסחפה גם פניה בזרם הגועש והשוצף של תנועת הנוער הציונית ששאפה לבוא לארץ-ישראל ולקומם בה מוֹלדת מחודשת ואדם יהודי חדש, אדם חפשי-עובד, וחברה מתוקנת המתנהלת על פי משאות-הנפש של המוסר האנושי והיהודי.

פָניה עולה ארצה ב – 1920 כשהיא קשורה ומתקשרת עם חבורת צעירים וצעירות בני אותה סביבה וחינוך. בארץ נפתח בחייה של פניה פרק מכונן ומעצב שאיננה שוכחת אותו אף פעם, פרק שקובע את כל דרכה לעתיד: היא שותפה שלמה ופעילה ביצירת חבורת "דרומיה",  ששָמה לה למטרה לעבוד בפרדסים יהודים במושבות הדרום עד להתיישבות עצמית. בין שאר חבורות שקמו באותו זמן למטרה זו מתייחדת חבורת  "דרומיה" שמנתה כ – 20-15 בחורים ובחורות – באפייה המיוחד הרצִיני ועליז כאחד.

תנאי החיים הקשים, המחסור – החומרי והתרבותי – אינם משפיעים עליהם. הם נִישאים על כנפי הדמיון והרעיון. נודדים מן הדרום צפונה, אל חוות "חפצי-בה", הסמוכה לים שבקרבת חדרה וכאן שוב נפתח פרק שכולו אהבה, רומנטיקה דמיונית ושמחת-חיים; נולדים לחבורה הילדים הראשונים. מחפצי-בה עוברת החבורה, שבינתיים מתבהר לה עוד יותר רצונה להתיישב ולהקים קבוצה בארץ – לדגניה א'. המפגש עם אנשי דגניה, אנשי העלייה השנייה, מבוגרים, ומנוסים בעבודה ובחיי חברה, אנשים שמצטיינים במידות תרומיות המשפיעים על חבורת דרומיה הצעירה השפעה עמוקה. אנשי דגניה מבחינים עד מהֵרה באיכותה המיוחדת של חבורת "דרומיה" ומבקשים שצעירים אלה יישארו שם, ויחזקו את דגניה המתבגרת. וצעירי "דרומיה", למרות הערכתם הגדולה, ויראת הכבוד שלהם לראשוני אֵם-הקבוצות, נענים למצוות "חבר-הקבוצות", שהיה אז הארגון התנועתי לקבוצות הראשונות, ומחליטים להצטרף לקבוצת גבע שהייתה שרויה אז במשבר חברתי עמוק, כאשר חלק מטובי חבריה נטשו אותה, נואשו מדרך הקבוצה ועברו למושבים נוסדים או העירה.

בואה של חבורת "דרומיה" הביאה לגבע כֹח וצְלִיל חדש. צעירים יותר, פתוחים יותר, ונוחים יותר לסביבתם מאשר הראשונים. הם עמדו היטב גם בדבר העיקרי שהחשיבו ותיקי גבע: העבודה. פועלים מצוינים הם היו, מסורים, חזקים ונאמנים, ומיד הורגשה בגבע נוכחותם, נקלטו כאן ללא מכאובי הסתגלות ומיד תפסו מקום מרכזי בחיים ובעבודה וכך – כל שנותיהם הארוכות בגבע. לא נִיכר שום שוֹני וקושי בהסתגלות ההדדית שבין קבוצות האנשים השונות האלה.

וכדרך הטבע – נולדים ילדים ומתרחבים תחומי הקשר והאחריות. פָניה משתלבת חיש מהר בעבודות הטיפול בילדי-הגן, בעיקר, ואח"כ בעבודת הכרם שם היא הופכת לאחת מבעלות- המקצוע המשובחות, ואח"כ בעונות הקטיף – לפרדס, שם היא נהיית לבוררת וממיינת האשכוליות המרכזית והמוסמכת.

שנים רבות עבדה בבית-האריזה בגבע, ואח"כ בבית-האריזה האזורי שע"י הקואופרטיב.

בשנות ה-30 עם בואן של חברות-הנוער העולה לגבע – נכנסת פָניה לעבוד שם, כמטפלת וכאֵם-בית.

לרבים, רבים מהם זכורה פָניה כאֵם ואחות, מדריכה ומלווה התומכת בשעות קשוֹת ומעודדת תמיד. בחברות-נוער עולה רבות עבדה פָניה, וחניכיה פזורים היום בישובים שונים בכל רחבי הארץ כשבלִבם פינה חמה ויקרה – לפָניה  האֵם השנייה, שלרבים מהם הייתה גם הראשונה, בחייהם החדשים כאן. 

וכך מספרת פניה על עבודתה עם "ילדי-טהרן" שבאו ארצה ב – 1943, חבורת ילדים מנותקת מההורים שעברה הרבה תלאות וגלגולים עד שהגיעו לארץ ולגבע:

"המפגש עם הילדים היה מאוד מְרַגֵש.  היו מאוד סגורים, מאופקים כאִילו מבוהלים. לא ידעו לאן הם באים. היה זה כאילו הֶמְשֵך לעינויים. לא יכולתי להכניסם למיטות מלוכלכים, והם כאילו פחדו ממים. פחדו להתפשט, שמישהוּ יראה את גופם. לא רצו לתת לי לרחוץ אותם, ואני שהייתי רגילה להִכנס למקלחת ולרחוץ את הילדים. ידי לא הייתה בשבילם יד – אֵם ופחדו מהמגע של ידִי בגופם.

במשך הזמן התרגלו לחיי הילדים. השעות הקשות היו בלילה. הייתי באה כמה פעמים במשך הלילה ומוצאת אותם צועקים מִסיוּטִים! בוכים! רוצים לאכול משהוּ! רוצים להורים! לדודים! הייתי מרגיעה אותם, נותנת לחם עם רִיבה, מחזירה למיטות, מנשקת וחוזרת למיטתי. זו הייתה תקופה קשה! כעבור כמה חודשים הלכו לביה"ס ככל הילדים".

במהלך השנים הגיעו לגבע מרוסיה גם הוריה של פָניה, אִמה זכורה לרבים כאן כאישה מיוחדת בהומור שלה. כשהייתה מספרת ביידיש סיפורים אוֹדות אנשים ומקרים – היו לה תמיד מאזינים שהיו מתפקעים מצחוק לשמע סיפוריה ותנועותיה. תכונה זו רכשה ממנה פניה. היה לה כשרון מיוחד לתאר אנשים ומעשים תוך הומור נפלא ומיוחד, חכם וחרִיף.

עם עלית הגיל וירידת הכוחות – עברה פניה לעבוד במתפרת-הבגדים שם עבדה שנים רבות בתיקונים של בגדי-ילדים באהבה ובאחריות.

פניה וצבי בנו בגבע בית איתן ורחב. בנותיהם שבגבע נעמי, דליה ודבור'לה ואישיהן עם המון ילדיהם, נכדיהם והנינים, והנכד בועז בן נטע ובני וכן נטע בקרית-טבעון ויעל וילדיה ברמת-רחל.

מִשפחה מסוֹעפת, מלוכדת ואוהבת, כשבמרכזה – שנים רבות פָניה וצבי זכרם לברכה שהיוו דוגמא ומופת לקו-חיים עקבי, נאמן וישר. לילדים, לנכדים ולנינים הרבים.

כל השנים הארוכות של שְהִיית פָניה בבית-סביון שלנו התמסרו בנות המשפחה לסעוד ולטפל בה ככל יכולתן יחד עם עובדי בית-סביון. במסירות-אוהבת, בכבוד, ברגישות ובסבלנות. אשרי הורים הזוכים מילדיהם ליחס כזה, עד הסוף, אות לגמול ותודה.

זכרה של פניה – ישמר אצל הזוכרים תמיד, תמיד והם רבים מאוד.

                                                     יהי זכרה ברוך

                                                                                                         נחמן רז