הסבתא האחת והיחידה שלי
כתב ישי
חיי הקבוצה בילדותי היוו סביבה מרתקת.
מצד אחד חופש וגמישות בפעילות ובתחומי עניין, ומצד שני מסגרת קשוחה של תקנות וסדרי עולם המותאמים לאידיאולוגיה השיתופית, הקיבוצית והחינוכית.
כבנה של נעמי ויסמן, תקנון הקבוצה היה קדוש. ההסדרים וההנחיות של ועדת חינוך היו בפירוש "סדרי חיים", וזה היה הנוהל המחייב שלפיו נהגנו בבית הילדים, בבית ההורים, בהשכבה, בארוחה, ביציאה לעבודה וכו'....
ימים לא פשוטים, מצוקות חברתיות, קשיים בלימודים ובחברה היוו אתגר לילד במערכת החינוכית והטיפולית.
"פינוק" היה מילה גסה וסטייה מהתקנון המקובל.
כאן נכנס לתמונה ה"מוסד" שעיצב את ילדותי, ה"מקום" שהנחיל לי את המנוחה, הרגיעה, והמתיקות של העבירה על תקנות ונוהלים.
סבתא עם הפנים התמימות ושפת הדיבור הפשוטה, הייתה מארגנת את כל "ההקלות": ארוחות ביתיות של חביתה, תה ולחם כשלא הגעתי בזמן לבית הילדים; מיטה מסודרת בסלון ליד סבא צבי בצילו של המזגן (שהיה אז רק בבתי המבוגרים) כשברור לה שלמטפלות אין מושג שברחתי מהחלון, הזמנות לשינה אצלם ולא בבית הילדים (באותה תקופה – רק בימי שישי אפשרו לנו לישון מחוץ למסגרת) מיד אחרי שאמא נעמי תגמור להשכיב אותי ותוודא שכיבו אורות... כמובן שכבר בחדר האוכל סבתא הייתה לוחשת לי שהם יחכו לי ולא חייבים להגיד לאמא.
מאוד שמחתי לגמול לה על כל הטוב והרוך שהוסיפה לילדותי, כאשר לא הייתה מצליחה לעקוב אחרי התרגום בסרטי הטלוויזיה והייתה מבקשת שאקריא לה.
כמו רבים מבני המשפחה אני מתגעגע למפגשי אחר הצהריים שהייתה מנצחת עליהם מדי יום. כוס התה, הגלידה (מקצף ביצים תוצרת בית), עוגת השמרים הפשוטה, פרוסות הטורט שהפכו ל"טוסט" מתוק וטעים והאווירה המיוחדת, מלאת האהבה שהתחלקה בקלות בין הנכדים, הנינים ותלמידיו של סבא שגדשו את הבית מדי יום ביומו.
ישי וייסמן