צבי כהן

 

בן מרים ויהודה כהן

נולד ברוסיה  9.12.190

עלה לארץ    1920

נטמן בגבע  30.10.1988

י"ד סיוון תשמ"ח

 

על צבי כהן שהלך

 

עם חבורת "דרומיה" בא צבי לגבע.

עם פניה ועם נעמי, התינוקת הראשונה של החבורה. בנופה של גבע של אותה שנה, 1929, לאחר אותו "משבר" נודע במקומותינו, כאשר כל הקבוצה חשבה להשבר - חוללה הופעת החבורה הנהדרת הזו שינוי ללא הכר. כך בנוף האנושי וכך בחיי העבודה והמשק.

היתה זו חבורת צעירות וצעירים, חסוני-גוף ויפי תאר, משכילים ואנשי תרבות, שגם נסיון חיים ועבודה בארץ - מאחריהם.

הם הזריקו אל הגוף הנוקשה, הלאה משהו והקשוח של הראשונים, דם חדש ורוח חדשה. לראשונה הופיעו בחצרה של גבע משחקי-ספורט ותחרויות שונות, ונשמעו בדיחות וסיפורי מעשיות ודברי לצון, והתיחסות לענינים שברוח בדרך שיש בה פחות כובד-ראש ופחות רצינות. הם הביאו לתנופת-עבודה חדשה, בשדה ובבית. בקיצור - שמחת חיים ותקוה ואמונה ותמימות ביחס לדרך החיים וביחסים שבין האנשים. וחברות מסוג אחר, וזאת תוך טבעיות פשוטה וללא סיגופים של מפגש צעירים וותיקים מהם. ובתוך החבורה, במרכזה, צבי ופניה.

וצבי - בחור רחב-כתפיים ואדיר-זרועות, אלון חסון, איתן ובריא - שמשך מיד את הערצת הילדים ואהדת המבוגרים. ומהר מהר נחשפו תכונת הזכרון האדיר שלו, הידע העצום ותכונת החקרנות והירידה אל המשמעות המדויקת והשלמה של הדברים. אלוף של סיפורי בדיחות ומעשיות היה צבי, דברים מפולפלים ולעתים נועזים למדי, ותמיד משעשעים ומצחיקים ותמיד במקום ובזמן.

עם בואם מביאים צבי ודינה אחותו, לגבע, את הוריהם, קודם את אמא ואחר-כך את אבא.

שגרירים מעולם רחוק, שהוא סיפורים ואגדות וזכרונות. הם באו אל הקבוצה הקטנה, הנדחת, כמעט שכוחת-אל. ריח של עולם גדול של מסחר, של שווקים וערי-נמל, ומסילות ברזל ויערות ועצים, ותרבות יהודית ורוסית עמוקה.

וצבי משקע עצמו בכל עבודה - ברפת ובפרדס, בתחנה האזורית לחקר הקרקע והמים, ולבסוף בבקרה. הוא צולל למעמקי המקצוע, מתמחה, קורא, לומד - תמיד באין מנוחה וללא רוויה.

צבי, שהיה סטודנט מצטיין לכימיה באוניברסיטת לנינגרד וחבר במחתרת הציונית של הסטודנטים היהודים, שעליה גם נאסר, הופך לחקלאי מובהק שראשו אינו נח לרגע והוא תוהה ומבקש ללא הרף "קומבינציות" - דרכים לשכלול ולקידום הענף והעבודה והמשק בכלל. וגם כשהוא בבקרה, אינו חדל להתעניין בשאלות המשק והענפים - תוך שעניינו רחב בהרבה ונוגע למצבו של המשק הלאומי והמדינה והחברה בישראל, והמצב הפוליטי, והפתרונות האפשריים - אין דבר שלא עניין אותו, אין דבר שלא הבין בו ולא התיחס אליו.

פרשה מיוחדת במינה היתה עזרתו של צבי לתלמידים ולסטודנטים שלנו, בעיקר בכימיה ומתמטיקה.

"בור סוד שאינו מאבד טיפה" - כזה היה צבי.

לעולם לא סרב לאיש. אהב לעזור, אהב לפענח נסתרות, להתגבר על קשיים, לפתור שאלות, כי בעל זכרון מדהים היה, כאמור - וגרסתו לא נשתכחה.

ובקבוצה - כל השנים - בתוך תוכם של הענינים. תמיד נוכח, תמיד משתתף, תמיד לוקח חלק. איזו הזדהות טבעית ושלמה ומובנת מאליה של חבר עם ישובו, כמקום בו אתה חי, וכדרך חיים - בה אתה הולך.

הכל - שלו, והוא - של הכל! שבע-ימים ומעשים הלך צבי לעולמו.

בביתו על מטתו נאסף. מוקף משפחתו הענפה והמלוכדת. אפוף אהבה וחמימות וכבוד. כל מה שהעניק למשפחתו, לילדיו, לנכדיו ולניניו - השיבו הם לו אפיים, ותמיד, ועד שעצם את עיניו.

מה עוד יבקש אדם בחייו? בריאות טובה ואורך ימים ומעשים טובים.

והיות שלם עם משפחתו, והיות שלם עם מעשיו, ולחיות בשלמות ובמלאות את חיי מקומו ואת חיי זמנו, עמו וארצו - ולחוש עד לנשימת אפיו האחרונה את האהבה העמוקה הקורנת אליו ממשפחתו רבת הפארות ועמוקת השרשים כשכולם סביבו ואתו.

ובכל אלה זכית, צבי, ובשפעי שפעים.

צבי, חבר ואב, ידיד ומדריך, חלוץ וראש משפחה, איש קבוצה ויהודי - ימתקו לך רגבי עפרה של גבע.

נוח בשלום על משכבך

 

נחמן