דיתה כהןהספד
כולנו כאן דיתה, באנו להיפרד ממך, ממאנים להאמין, שזהו מסעך האחרון. הצלחת לשכנע אותנו שלך זה לא יקרה - כמעט.
נדמה שעוד רגע תצטרפי יפה ומטופחת עם החיוך שלא מש משפתיך, עם ניצוץ המשובה בעיניך, עם ידיך המלטפות... ליווינו באהבה, דאגה ובעיקר בהשתאות ובהערכה את לחימתך העזה, את מאבקך לחיים. כמו עוף החול, נערת מעליך את תלאות המחלה, הכאבים, שוב ושוב - לא נכנעת.
ראינו את גופך הרצוץ מכיל בתוכו נשמה ורוח אדירות, נדירות בעוצמתן, ואת ממצה את החיים עד תום. לא מוותרת על אף טיול, הצגה, סרט, קונצרט או שחיה בבריכה. חיה בהרגשה שכל יום שניתן לך זו מתנה ויש לנצל אותו עד תום, ליהנות ולהפיק ממנו. והחיוניות הזו לא עזבה אותך עד יומך האחרון. וזו המחלה הארורה, לא יכלה לרוחך, לא הפכה אותך למרירה או כועסת אלא הפכה אותך לעוד יותר רכה ויותר חזקה. מצאת כוחות נפש להאציל מכל הטוב הזה לאחרים, להקשיב, לעודד, לקבל, להתייחס. חבריך, חברותיך לעבודה, תלמידיך הרבים זכו ממך לחום, כבוד גמישות ופתיחות.
כל אחד ודיתה שלו...
כתב מיה סלע - זהר
לפני כמעט חמשים שנה, בארבעים ושבע,
באנו, דיתה ואני, אל בית התינוקות של גבע.
בנות שתים, בובותים, מאז ולעולם,
מחוברות בנשמה, כמו תאומות סיאם.
מבית התינוקות ״למעלה״, ירדנו לגנון,
יחדיו קמות בבוקר, יחדיו הולכות לישון.
סינר רקום, קשור לצוואר,
וכולנו נראים אותו הדבר.
משם ל״בית גימל״ - היה שם פעם גן - זוכרים?
שבו צחקנו ושיחקנו, עם כל הילדים.
מצות בפסח - בתנור שבחצר,
ובפורים - מלכות אסתר.
מכנסיים עם גומי
שיפוע, גלבוע וקומי,
מסתרי הארנבות, סיפורי מעשה,
חלומות על מלכות בגבעת הכיסא.
״מששת ימי עבודה ועמל״ - רק שני חלונות שוקולד,
אם־שבת, דברים טובים, ויום הולדת אחד.
צמות ופסנתר, בית ספר, צבא,
ודיתה עם אלי - סיפור אהבה.
חתונה לבנה באולם,
ארבעה ילדים באים לעולם.
שירלי ויקי, ניצן וליאור,
מביאים שמחה ואושר ואור.
החיים יפים, אל תגידו שלא,
ולכל אחד יש את דיתה שלו,
ואז פרצה המלחמה, קשה וממררת,
הדפת אותה בעקשנות, אבל הייתה חוזרת
מאחורי הגב, וגם פנים מול פנים.
מלחמה שלא צודקת, כמעט עשור שנים,
עשור של תקווה, ושמחות וגם צער,
ויותר מהכל היה לך את סער.
תמצית זיכרונות, קצת ומעט
של כמעט חמישים שנה, כמעט.
דיתל׳ה חברתי
אני עדיין שומעת את קולך קורא לי ״ציפי חברתי״, בכל מפגש שלנו, בכל שיחת טלפון.
רק בשבוע שעבר עוד צחקנו, על איזה מין אמא דאגנית את תהיי ליקי, כשיתגייס לצבא. הצחוק שלך, שליווה אותי מאז היותנו ילדות בכיתות ח׳־ט׳, חולקות חדר עד לאחר הצבא וכל שיחה שלנו מלווה בצחוקים, כמה צחקנו. ובשנים האחרונות נאחזת בציפורנים בחיים, בהחלטה שאת מנצחת. כל כך אהבת את החיים, כל כך רצית לחיות, "רק עוד קצת, עד שניצן תגדל, עוד קצת עד שיקי יגדל, רק עוד קצת, הם עוד צריכים אמא," כך אמרת לי. לא פעם דיברנו על המוות המרחף מעלינו, כי הרי אף אחד לא יודע מעל מי המוות מרחף, כך שכנענו את עצמנו ואמרנו שאת תנצחי, כי אין עוד אף אחת כמוך, אפילו הרופאים שלך אמרו שהם לא מכירים שום מקרה כמו שלך, שעדיין נלחמת ונלחמת ושורדת, ואם זה כך אז אולי יקרה נס ועוד תבריאי... כמה נאחזנו בתקווה הזו, כמה התפללנו לנס.
צפורה בן-צבי