הנצחה בקבוצת גבע

יעקב כהן

יעקב כהן נולד ב־1921 בסופיה שבבול­גריה. בן שלוש הגיע ארצה עם הוריו, שהתישבו בבית חנן אשר שם גם התחנך. בגיל 19—18 הת­­גייס לבריגדה ועבר אתה את מצרים, איטליה ו­ארצות אירופה, שם השתתף בקרבות, נפצע ו­קיבל אות הצטינות מיוחד.

בשנת 1946 התחתן, והזוג עבר לבית-הלוי ו­עבדו שם במשך 8 שנים. בזמן מלחמת העצמאות היה מגוייס והיה ממונה על פעולות ההגנה של המקום.

לגבע בא יחד עם משפחתו ב־1954. בקבוצה, כמו גם במשקו הקודם, עבד בעיקר בפרדס.

המחלה התגלתה ביולי 1960 ומאז הלך מצב בריאותו והתרופף יותר ויותר. פעמיים נותח וכבר לאחר הניתוח הראשון התבררה חומרת מחלתו הממארת. שבעה חדשים התבוסס ביסוריו וביום ו', כ״ד בטבת הוציא את נשמתו.

בגבע חי במשך שבע שנים. לא קלה היתה קליטתו במקום, בגלל סיבות שאינן תלויות באדם. התלבט קשות בסבך קשייו הפנימיים, אך מילא חובותיו בחיים ובעבודה כאפשרותו.

יהי זכרו ברוך בתוכנו.

לזכר חבר בעבודה

כאשר באו חברים מתענך לעבוד בפרדס, היתה שאלתם הראשונה: ״איפה יעקב״? סיפרתי להם על מותו. חבר אחד אמר: ״תמיד אהבתי את יעקב והוא תמיד אהב אותנו, משום שאנחנו עובדים קשה ומשום שאנחנו ממושב״.

מגיל ילדות יצא יעקב לעבודה ודבר זה לא נשכח ממנו. כל אדם אשר מקיים בגופו את פר­נסתו, היה קרוב ללבו של יעקב. הבין את אלה אשר חייהם ניתנו להם מתוך סבל.

דמות אחת עמדה תמיד לנגד עיניו, הלא היא דמות אביו, כמו שהיה אביו בשבילו — כך רצה הוא להיות לילדיו. אביו החדיר בו את אהבת התנ״ך, את הקירבה ליהדות. תמיד רצה להיות אב אשר ילדיו יראו בו מגן להם; אב — כסמכות עליונה לגבי בניו. יעקוב לא הרגיש טוב בקבוצה, משום שתמיד עמדה לנגד עיניו דמות אביו — אב למשפחה אשר איש אינו מתערב בעניניה; המשפחה כשלימות אחת, המשפחה אשר היא הכל בשביל הילד.

יעקב ידע את יתרונות הקבוצה והעריך אותם מאוד. ובהגיונו ידע שזו צורת חיים נעלה. אך חלום זה של בנין בית נלקח ממנו. ולא ניתן לו להגשימו. תמיר היה אומר לי: ״לא איש דברים אנוכי, אך עצם העובדה שאיש אחד מתמיד ועובד מספר שנים רב בענף — היא אשר העלתה את הענף״.

בלי ספק שהתקדמות הענף היא פרי של עבודה משותפת. אך עינו של יעקב עקבה במשך שנים אחרי העצים והתפתחותם, אחרי המזיקים והמחלות. עובדה היא, שמאז כניסתו לפרדס התקדם הענף, הוא היחידי אשר התמיד בו.

יעקב גדל בין פרדסים. מילדותו אהב את העץ הזה ואם אפילו העלה הרהור בלבו לעזוב את הענף הרי לא יכול היה להינתק מאותו נוף אשר ליווה אותו מילדותו. זוכר אני איך בבואו לגבע נכנם לעבוד באריזה וכולנו הסתכלנו משתוממים איך אפשר בכלל כל כך מהר ויפה לא­רוז. ואכן הענף היה חלק גדול מתוכן חייו, אהב אותו, נקשר אליו וקידם אותו.

שלושה דברים אלה ליוו אותו כל חייו: הרג­שת שותפות עם כל אדם עובד, הבנה לסובל; החלום על בנין משפחה שפירושה אהבת ילדיו והקניית הרגשה להם שיש להם אב שהוא סמכות ומגן להם; והפרדס אשר בתוכו גדל ובו בילה גם את יום העבודה האחרון שלו.

יהי זכרו ברוך.

אלי גורן