דברי פרידה מצבי לנדאו, הפורש לגמלאות
בשלהי הקיץ, בין כסה לעשור,
את המרוץ האינסופי לרגע נעצור
כדי לומר מילה של תודה וברכה
מרפתני האזור, כאן, על שפת הבריכה.
תודת הפרה והעדר, הרפת והרפתן
למי שדאג תמיד להזריע בזמן.
ביום חורף קר, ביום קיץ חם,
בחמסין, בסופה ובגשם גם
לא יכלו כל איתני הטבע
לידידנו המסור צבי לנדאו, "איש גבע".
צפצוף מכונית כי אשמע מרחוק
אזנק, אקפוץ כאחוז אמוק
"הנה צבי מגיע" נשמע מכל עבר
ואסור, חלילה, להרגיז זה הגבר.
אצלו הכל מסודר ומאורגן למופת
ובמכונית אין בוץ ורבב של טינופת.
צבי הינו יותר "יקה", אפילו מפריץ
ורק אם הכל ברור ובסדר - הזירמה "ישפריץ".
האם האנשים הצעירים יודעים בברור
שפעם הזריעו ללא הקפאה וקירור?
שהמזריע עבד עם זירמה טריה מהפר
ורץ איתה בין שדה ורפת וכפר?
היום לוקחים, כופתית מוקפאת, צבעונית,
מוהלים, מחממים, שואבים לתוך צינורית.
אבל הסוד הגדול, רבותי, עדיין קיים –
והוא המבדיל בין מזריע מדופלם למזריע סתם.
זה קורטוב של מסורת ודיוק ונאמנות,
ההופך את המזריע והטיפוח - לאמנות!
צבי זכה ובשנות עבודתו הארוכות
הוכפלו והושלשו שיאי התנובות.
פעם, פרה שהניבה 4000 ליטר חלב
נחשבה לשיאנית, שאליה הרפתן שאף.
עדר, שהניב 6000 ליטר חלב בממוצע
היה סמל לכל מושב, קיבוץ וקבוצה.
אין לי ספק ולו לשניה או רגע
שאותו מזריע ותיק, איש גבע
תרם רבות רבות לקידום ענף הרפת
ולא די בשחת, אנרגיה, תחמיץ וגפת.
כל מזריע נושא בידו את שרביט המטפח
ואת זה, לפעמים, הרפתן פשוט שוכח.
חשבון פשוט וברור, בלי מחשב,
יבהיר לכל אחד - כך אני חושב –
שצבי לנדאו היקר, המסור והקפדן
חדר עשרות אלפי פעמים ל"קנקן".
צבי יכול לומר בגאוה ולהתפאר
שכמעט כל פרה בעדר - בממוצע - עיבר
ויש לו חלק בכל מבנה של עטין וגוף
אפילו אם יש לו צורה של ים-סוף.
אפשר כך שעות לשבח ולהלל
ולספר על "גאון" ו"חסון" ו"פרחח" –
ופר משתולל,
לספר איך צבי זוכר וזכר
כל הישג ויכולת של כל פר ופר.
וכך, בין כסה לעשור,
לרגע קט מהעשיה - נעצור
ונודה, שלפעמים אפילו את הגיל
לא ניתן לעצור בעזרת שום תרגיל.
נאחל לצבי בריאות ונחת ואושר,
שידע לשמור על חיוניות וכושר,
ובערב יום הכפרות והכיפורים
נבטיח לשוב ולספר סיפורים.
אריה ברוש מולדת.