חיימול שב הביתה
הפגישה האחרונה שלנו הייתה על הדשא בחג הבכורים תשס"ח. בתמונות שצילמתי אותך, אתה נראית נפלא, עם תלתלי הזהב שגם 64 שנות חיים לא הלבינו אותם.
זמן קצר לאחר מכן עדכנה אותי עדנה על מחלתך. שלושה חודשים בלבד מאוחר יותר אתה שב הביתה לגבע - בארון.
ילדות והתבגרות משותפת שלי ושלך נראים לי ממרחק השנים כתקופה מאושרת. ילדות שבה בני הכתה הם יותר מאחים ביולוגיים. שזורים היינו בחברת הילדים כשרשרת חזקה תומכת וקושרת, כאשר בית ההורים הוא בבחינת בונוס.
"מרכז משק" קראנו לך בימים הרחוקים ההם. נפשך יצאה אל ענפי המשק, אל הטרקטורים והטבע ולאו דווקא לישיבה בכתה. אני מזפזפ בזיכרונות הילדות וההתבגרות ורואה אותך תמיד כפיבוט בעבודה, בחברה ובספורט. בעל יכולת תפעול מעולה של כלים מכנים חקלאיים, כמו הפעלת המנוף על טרקטור ה-MP המיועד להעמסת מיכלי האשכוליות על העגלה המקרטעת אשר הובילה את הפרי לבית האריזה בעין חרוד, או איסוף חבילות השחת והקש משדות הפלחה אל המתבנים וזאת באמצעות המזלג הקדמי שתופס שמיניית חבילות ומשנע אותה לעגלת ההובלה רחבת הכנפיים. מלך המפעילים היית.
חשבתי אז כי אתה החקלאי האולטימטיבי וכי גבע היא ביתך לנצח. שמחתי כאשר בנית חיים חדשים עם ציפי בעיר ובהצלחה לא מבוטלת. הקמת משפחה לתפארת ועל כך הייתה גאוותך.
חווינו בצוותא ילדות, נעורים והתבגרות, אך את רוב חייך כאדם בוגר חיית במחוזות אחרים. אני משוכנע כי בלבך לא עזבת את גבע לרגע.
תפקיד השוער בכדורגל להגן על שערו כקו עצירה אחרון ליריב. כשוער עבר מצטיין בקבוצת הפועל גבע לא הצלחת לעצור את המחלה האיומה שניצחה אותך.
על הקרב האחרון שלך אני רוצה לצטט את יוסף שריג בן בית השיטה שנפל במלחמת יום הכיפורים:
"מוֹתי בא לי פֶתע
כְּאַחַד האָדָם יָדַעְתִי כִּי קָרֵב
ושֶבַע הייתי ,
בּתֹם בעֹז ובּתפְאֶרת.
בּכָּחֹל בּיָרֹק,
ובטַעֶם המסתורין והַדְבַש של הַיָפָה.
מותי בא לי פֶתַע
ואיני זוכר אם ברַעַם הָאש
או בֵין קירות הַפַּח הזועקים
או שֶמָא בַּלָבָן-לָבָן הַדוֹמֵם לְבַסוֹף
עַכְשָיו
אֲנִי
אֵיני זוֹכֵר.
חיימול - נוח בשלום באדמת גבע.
דני פלג