מילות פרידה מחברתי היקרה
שרה ואני נפגשנו לראשונה יום לפני עלותנו ארצה בתחנת הרכבת בקובנה (עיר הבירה של ליטא דאז) ומאז כל הזמן אנחנו בחברות טובה.
הגענו לגבע האחרונות מקבוצת "גורדוניה'' ליטא־לטביה והקליטה לא היתה קלה אם כי חברינו כבר התאקלמו במקום. על אף האידיאלים הציוניים וה"גורדונאים" המציאות, כמובן, קצת אחרת. היה לנו נעים להיות ביחד ולהתלבט בהרבה בעיות שצצות בחיים. שרה נכנסה לעבוד ברפת. קינאתי בה על הסתגלותה לבלות שעות בקרב הפרות וגם ליהנות מזה... שרה היתה אופטימית: בכל מקום שעבדה הצליחה לקשור קשרים טובים עם העובדים. שיא הסיפוק בעבודה היה לה (וגם לי) בטיפול בגיל הרך. זאת היתה עבודה חשובה בעינינו להקנות לילדים הקטנים התמימים הרגלי נקיון, אכילה, לספר סיפורים, לשיר שירים וכיו״ב. לשרה לא היה קשה במיוחד, כי בחכמתה ובתבונת כפיה הצליחה להתחבב על הילדים וההורים. חוץ מהטיפול בילדים היתה מפתיעה אותם במתנות מעשה ידיה הברוכות.
עם השנים שרה התחילה לעבוד במתפרת הילדים. שם, כמובן, הצליחה מאד, כי את מקצוע התפירה ידעה עוד מחוץ לארץ. השנים חולפות ועוברות מהר. אחרי שבנתה את ביתה עם חנן, הקימו יחד משפחה יפה. ראית את האושר שלה בכל פגישה עם הבנים, הכלות והנכדים - כאילו קצת פיצוי על משפחתה הגדולה שנספתה בשואה. עם כולם שרה הסתדרה בנועם והקימה בית למופת. אך לא לעולם חוסן! הזיקנה אורבת, וצצות הרבה מחלות: הקשיים בראייה והזדקקות לעזרה, אפילו פתקים והודעות שונות - גרמו לה הרבה סבל....
אני רואה אותה שוכבת במיטה, מנסה להסתיר את כאביה ופחדיה וכולם רוצים להקל עליה, אך לא ניתן. רק לחבקה ולנשקה.
יהי זכרה ברוך
באהבה, חברתך יונה ברקאי