הנצחה בקבוצת גבע

חוה

חוה נולדה ב-1930, כבת יחידה למשפחה של בעלי מלאכה. אביה היה נגר. המשפחה נאלצה להסתפק במועט גם בגלל המצב הכללי ובמיוחד בגלל המשבר הגדול של שנות ה-29 וה-30.

אחרי השואה נשארה לבד והתנועה הציונית והקהילה היהודית הכניסו אותה לבית יתומים ומאוחר יותר להכשרה של ״המכבי-הצעיר״.

עלתה לארץ עם המחזור האחרון אשר יצא, פחות אי יותר, בצורה חצי ליגאלית, לפני שהקומוניסטים השתלטו על הונגריה.

תחילה היתה ב״אבוקה״ - ישוב שלא קיים היום, ליד נוה-איתן, בעמק בית-שאן, ולאחר כמה חודשים של תת-תנאים, עברנו, כל הקבוצה ההונגרית, לגבע...  מכאן והלאה תולדותיה שזורים בתולדות גבע, מקום אשר אהבה בכל ליבה והעריכה כל-כך על אשר העניק לנו בית.

קשה לי להתרכז בבואי לכתוב על חוה, לאחר 40 שנות חיים יחדיו. אני זוכר רק הבזקים, רגעים של אור, של שלוה, של רוגע...

... היא אהבה את הגבעטרון בכל נפשה ואוי ואבוי לזה אשר הפריע לה להקשיב, או לראות אותם בטלויזיה. היא חיפשה בעתון כל ידיעה על הלהקה והיתה מבשרת לי: ״היום כתבו על הגבעטרון!״. בשנתיים-שלוש האחרונות, שכבר היתה חלשה למדי בגלל המחלה, היתה יושבת בכורסא ומקשיבה להם ב״ווקמן״.

ואם כתבתי עליהם משהו, חייב הייתי קודם לתת לה לקרוא - שמא...

... היא היתה מסורה למשפחה וזכרה כל יום-הולדת, כל יום נשואין ובכל הזדמנות כזאת נתנה משהו, לרוב גם דברים שהיא עשתה בעצמה. דאגה תמיד גם לגרום שמחה על-ידי פרח, או ביקור, או סתם להביע אהבה - ולא היה יוצא מן הכלל!

גם הסיבוב היומי בין הנכדים הפך לנתינה וכמה הצטערה שבית-הספר עבר לעיו־חרוד ונאלצה "להסתפק" בקטנים, אשר עוד היו בבית.

... אני פגשתיה לראשונה ב-1948 בחורף, בהונגריה, בקורם למפקדי מחלקות ומדריכי ספורט של כלל התנועה-הציונית. ילדה קטנה, בת 18, עם צמה ארוכה ומטופחת, בעלת הכרה ציונית. היא כבר היתה בתנועה זמן רב יחסית וראתה צורך להדריכני ברזי הציונות, כמובן שמנקודת הראות של ״גורדוניה״ ו״מכבי-הצעיר״...

... היא סיפרה לי, רק אחרי שנים רבות, כשהילדים שלנו גדלו, שהיא מסרה דין וחשבון די שלילי עלי ... ולא חשבה שאני אהיה, מה שקראו אז, ״מגשים״.

אני רק זוכר מהקורס את הערבים, כשנתנו לנו םוף-סוף זמן לנשום אויר. ישבנו יחד על שפת הדנובה ונסינו להעלות השערות על העתיד. הקורס נגמר ודרכינו נפרדו. אני הייתי בהכשרה עירונית והיא - במקום אחר. נפגשנו שוב ב״אבוקה״ שנה לאחר מכן, כשהיא עלתה ארצה וחדשנו הקשר הרעיוני בינינו.

הזעזוע שספגנו עם עזיבת חלק גדול של הגרעין שלנו את גבע,קירב אותנו והחלטנו, מה שקראו אז - להכנס לחדר משפחה... כלומר, להתחתן ... שני "הילדים" אשר פחדו להשאר לבד...

... האושר האמיתי החל עם היוולדה של עדה ואחר-כך רני ומתי. חוה לא יכלה לחיות חיים אמיתיים בקיבוץ מבלי שתשתתף בכל, כולל השמחות עם הילדים. והיא התחילה להרגיש את עצמה כחלק מהקבוצה, כאשר אנו הלכנו לקחת חלק באיזה חג או יום הולדת... ואמרה לי פעם, אחרי שאני בלעתי את הגאווה הגברית שלי, ורקדתי בגן כלשהו כ״סביבון״ - שלא חשוב מה - היא תזכור את זה לטובה, כי ראתה את השמחה בעיני הילדים...

היא אהבה לגרום שמחה ולראות עינים נוצצות ולא חשוב כמה זמן נאלצה להקדיש למתנה.

... היא שמרה על הקשר עם הקרובים המעטים שהיו לנו - לי בן-דוד ולה בת-דודה וילדיהם. לאחר שבן-דודי נפטר, היא שמרה על קשר עם אישתו - כל שבוע-שבועיים היתה מצלצלת אליה, שואלת לשלומה - שהיא לא תרגיש לבד. זה הפחד הגדול.

כמה היתה מאושרת שיכלה לבקר את הקרובים בהונגריה ושהם באו הנה. תכופות דיברנו ואמרתי לה, שהיא תוכל לנסוע כל שנתיים לשם, לראות אותם... אני ראיתי בעיניה כמה היא מאושרת ומעריכה את זה...

... היתה מתמידה בעבודתה. עבדה קרוב ל-20 שנה במטבח, בתנאים לא הכי אידאליים, אך לא שמעתי ממנה תלונה אחת. בשנים האחרונות ב״בקרה״, באה אל המנוחה. לא עוד עבודה פיזית, לא עוד כל כך קשה... רק הדירה הדאיגה אותה, כי היה לה קשה מאד לטפס לקומה השניה...

עם בוא האפשרות לעבור לדירה בקומת קרקע, היא כמו נשמה לרווחה וקבלה מרץ וענין חדשים. מה צר לנו שהיא לא יכלה להנות מן הנוחיות והמרחב, רק זמן כה קצר, היו לה כל-כך הרבה תכניות...

היה לה קשה בשנה-שנתיים האחרונות. מחלתה הגבילה אותה בפעילות. לא היתה חופשיה לנוע, אך לא ויתרה על דבר אחד, על המשפחה ובעיקר על בקור אצל הנכדים. בגשם, בקור או  בחמסין - הם היו כל חייה.

היא תחיה איתי לתמיד. הזכרונות של 41  שנים טובות או רעות יהיו עמנו והם שיעזרו לנו להמשיך.

תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים.

ישראל לוסטיג