לזכרה
כתב חיים רוזן
עם פטירתה של לאה הסתלקה מאתנו אחת הדמויות המופלאות בדורנו, שבמשך כמעט יובל שנים עזרה בתקומת עם-ישראל ובנין ארץ ישראל. בשקט ובצנעה, במעשי יום-יום ושעה-שעה.
לאה הגיעה ארצה לפני 45 שנים, כמו רוב אנשי־העליה השניה מתוך דחיפה פנימית עמוקה, למרוד בחיי הניוון שבגולה, ולהצטרף ליוצרי חיים חדשים במולדת, בעבודת כפיים, מבלי לנצל את הזולת. היא באה עם אחותה הגדולה ממנה לעיו־גנים, ועל אף גילה הצעיר, הרגישה שהמקום אינו מתאים בשביל שאיפותיה ועברה לדגניה, בשנות קיומה הראשונות.
בינתיים, פרצה מלחמת העולם הראשונה, על כל תלאותיה, ואם כי בדגניה היו תנאי החיים יותר קלים מאשר במקום אחר, לא הצטרפה כחברה לקבוצה, אעפ״י שהוצע לה להצטרף. החיים החברותיים, ומצב החברה בקבוצה בימים ההם, לא סיפק אותה והיא עברה ליבנאל אל דודה. שם גידלו ירקות בשביל הצבא הגרמני שחנה אז במרחביה.
תנאי החיים הקשים במשך שנות המלחמה, נתנו את אותותיהם במצב בריאותה של לאה, והיא נאלצה לעזוב לזמן מה את העבודה החקלאית. עם כניסת האנגלים, עברה לירושלים לעבוד כאחות אצל רופא עיניים. מפאת חוסר אמצעים, ואי־רצון לבקש עזרה מהקרובים, סיפרה לי פעם, כיצד נסעה לירושלים בקרון-סוסים.
לאחר שהשתלמה כאחות, עברה לטבריה ועבדה שם עד הגיעה לגבע. בגבע היא חוזרת לחקלאות, אחרי הפסקה של כמה שנים. בזכרונותיה לחג חצי־היובל של גבע, היא מתארת את קושי־החיים בשנים הראשונות, בעבודה המפרכת של יום עבודה ארוך, מחושך עד חושך, ובכל זאת, אחרי יום עבודה כזה, היתה עומדת ומתפעלת מהנוף היפה של הסביבה. אף אחד לא התאונן על הקשיים, כי דבר אחד איחד את כולם: נכונות, רצון ומרץ למטרה אחת, והיא: לבנות את הישוב ולהחיותו. תמיד אמרנו, נתגבר על הכל, ולא נפחד מהקושי. דאגנו לפתח את ענפי המשק, אך להספקת החברים לא דאגנו כלל. מקובל היה בתקופה ההיא בקבוצה לתת מה שיותר, ולקבל את המועט לעצמו. הכל לקבוצה, על החברה לוותר על האידיליה של המשפחה והילד ולהקדיש את עצמה יחד עם החבר לכל שטחי החיים, כי אין דבר יותר נשגב מדרך הקבוצה.
ואמנם, כך נהגה לאה, במשך שנות חייה בקבוצה, כך, כשעבדה בחקלאות, בגן ובכרם, וכך כשעבדה במטבח, כשידעה לעשות יש מאין, במספר הפרודוקטים המצומצם, שבו היה צריך להשביע את החברים, וכך, גם כשעברה אח״כ לעבור בטיפול, להשביע את רצון האמהות שתהיינה שקטות בעבודתן, בידען שילדיהן נתונות בידיים נאמנות. וכך היה, כשנפתח בית ההבראה על הכרמל, ולאה היתה הראשונה לטפל במבריאים. בזמנה, לא היו בעיות של תור בעבודה בבית־שי. היא עבדה את כל העונה, לשביעות
רצונם של הנופשים. היא הצליחה להקים דור של מגשימים, אשר לא יביישו את הוריהם, וגם הדור השלישי התחיל להראות את יכולתו בהגשמה.
חייה האינטנסיביים של לאה, לא עברו מבלי להשפיע על בריאותה, ובשנים האחרונות הוכרחה לוותר על העבודה הגופנית ועברה לעבוד בצמר. וגם כאן הראתה את יכולתה להשביע את רצון החברות, שזו משימה לא קלה ביותר. וגם מתוך העבודה הזאת, ידעה לאה לעזור בעצה טובה, וגם במעשה, לעובדות המטבח. ותמיד ידעו, כשיש צורך להכין מטעמים ועוגות לחגיגות או לשמחות, אין כלאה לכל אלה, ואף פעם לא נפגשו בסירוב מצידה, כי תמיד היתה מוכנה לעזור.
כזאת היתה לאה עד השנה האחרונה, כשבריאותה התרופפה לגמרי,
והיא התחילה לחלות לעתים קרובות, עד שנלקחה לבית־החולים לבדיקות, ואחריהן לניתוח קשה, שאחריו לא קמה עוד. אולם, גם בימיה האחרונים, זכתה בזכות, שכל בני־גילה מתפללים לה, והיא: לא ליפול למעמסה על הזולת. על כך מעידות האחיות שטפלו בה, והחולים ששכבו אתה בבית־ החולים. וכשהעבירוה מהחדר הכללי לחדר מיוחד, היו כל האחיות והמכירות באות לחדרה לבקרה, באהבה ובהוקרה עד יומה האחרון.
יהי זכרה צרור בצרור החיים.
חיים רוזן