לאה...
כתבה חנה נחשון
עם פטירתה של לאה הסתלקה אחת הדמויות המיוחדות מתקופת ימי בראשית.
זוכרת אני אותה מראשית צעדינו בטיפול המשותף. אמהות ואבות צעירים שעדיין לא ידעו כיצד לגשת לטיפול וחינוך הילד. הכל כה סתום ומוזר ומחפשים באפלה את הדרך.
ולאה אחת המטפלות הראשונות בחדר התינוקות הראשון שלנו, באיזה בטחון ויד קלה היתה ניגשת לילד.
״כמו בן מלך אתה נראה עכשיו״ היתה נוהגת להגיד על תינוק שלא היה מצטיין בגופו ובמראהו, אלא שלאחר שרוחץ וחותל על ידה היה באמת נראה כ״בן מלך״.
והאם הצעירה היתה הולכת בלב שקט ובוטח, כי אכן בידים נאמנות היא הפקידה את תינוקה.
בלב פתוח וישר היתה מפליאה את עבודתה.
נאמנות ויושר לב ליוו אותה כל ימי חייה בינינו. לא פעם היתה מביעה את דעתה באסיפה בגלוי לב ולא נרתעה מלהגיד את האמת בפני האדם שדרכו או פעולתו לא נראו בעיניה. לזרא היו לה הדיבורים ״מאחורי הגב״ ותמיד היתה מוצאת את הנקודה הטובה, את החיוב שבאדם. .
את לאה ראינו כאחת מבנות "עמך" במשמעותה הטובה של המלה. בפשטות הליכותיה ובכנותה היתה נראית לנו כמיוחדת במינה בלי כחל וסרק, כבת הדור הקודם.
אך יחד עם זאת פעמה בה רוח חלוצית ונכונות למלא לצו השעה. תמיד היתה מוכנה ״להחליף״ בשעת הצורך ולפי יכולתה. ולרוב היתה ממלאה עבודות שהיו למעלה מכוחותיה.
בלהט נעורים ממש התמסרה לעבודת הצמר לפני מספד שנים. הטיפול בו עוד היה בתנאים פרימיטיביים מאוד. את כביסת הצמד והכנתו כחומר גלמי, אשר ממנו אפשר יהיה לעשות חוטים, היתה עושה בתנאים קשים, אך יחד עם זאת מתוך התלהבות וחדוות יצירה.
בעבודה הזאת היתה מרכזת סביבה הרבה נוער, אשר היו כאילו נדבקים מהתלהבותה וחריצותה.
מאושרת מאוד היתה, בראותה את החברים והילדים לבושים בצמר שלנו.
בכלל ידעה ליהנות וגם לכאוב את כל המתרחש שבקבוצה. בביקורי האחרון אצלה, ימים מספר לפני פטירתה, ישבה אתי על מרפסת בית־החולים והתענינה על הנעשה בבית.
בסיפוק רב ובשמחה סיפרה לי שידוע לה כבר על קבלת החברים שהתקיימה במעמד חגיגי בחג הקבוצה, דבר שגרם לה סיפוק רב.
טרם שנפרדנו יצאה אתי קצת מחוץ לבית־החולים הסתכלה מסביב וציינה איזה חורף נאה וחם פוקד אותנו השנה... ולא ידעה שנגזר עליה: כעבור ימים אחדים להינתק מעולמה...
יהי זכרה ברוך.
חנה ג.