ראובן
כתב אליהו נחשון
בבואנו לגבע, שלש שנים לאחר הווסדה, מצאנו כמה חברים, שלצערנו כולם כבר הלכו לעולמם, שדברם נשמע בקבוצה ואשר על פיהם ישק דבר במשק ובחברה, ראובן היה אחד מהם.
אלא, שלאמיתו של דבר לא בדיבורים נשמע ״קולו״. הוא היה בחינת פוסק אחרון בכל הנוגע לעניני החקלאות באותה תקופה. כבן כפר במוצאו — מקובל היה כרגיל ובקי בכל מה שנוגע לעניני החקלאות, ודעתו היא שהיתה הקובעת. הוא לא היה בין הדברנים ובעלי התריסין מראשוני גבע — אך במעשה היה בין הראשונים במערכה. הוא שהביא וקנה את הפרות הראשונות, את הפרדות הראשונות, הוא הקובע את דרכי העבודה בפלחה. בקיצור — על פיו יישק המשק החקלאי. ואכן כוחו היה במעשי־ידיו. היתה לו יד בטוחה בזריעה, שבחלקה התבצעה בידיים ממש. תלם שמתח היה מתוח כמיתר. הבהמות נכנעו לו כבמטה קסם וכל אשר עשה — היה קב ונקי.
כל ימיו לא נטש את העבודה במשק. אמנם הוא נתן מחילו גם בעניני ציבור. היה חבר בועד הגוש, היה עוסק ביחסים עם הערבים בסביבה, חבר בהנהלת קופת־חולים באזור — אך עיקר עסוקו וכוחו — בעבודה ממש.
בנטות ימיו לא הרפה מעבודתו במשק. בשנותיו האחרונות הקים וקיים את המכוורת ושקד עליה כל ימיו, ממש עד כלות כוחו. יום יום, עם בוקר, היה משכים לפתחה, בודק, מתקן, ומסדר את הדורש סידור.
בעבודתו היה שקול ומדוד. ללא תנועה מיותרת וחפוזה — אלא, ראה זה פלא, הכל היה נעשה בסדר ובתבונה — מבלי שנראה, לכאורה, טורח ומתאמץ, יצא הכל שלם ומתוקן. מבחינה זו היה מממעטי דבר ומרבי מעש. מבלי שתרגיש — והדבר יצא תחת ידיו עשוי ומותקן.
ואע״פ שבעבודתו לא נשמע קולו, הנה היה ראובן איש שיחה נעים והיה לו כשרון לספר זכרונות ומאורעות, כשאבק אירוניה ובדיחות־הדעת מתובלות בספוריו. הוא זכר הרבה מפגישותיו עם אנשים, ממאורעות שאירעו לו ולסביבתו, וחלקם רשם בחוברת הזכרונות שהוציא, ושהשאיר לנו לנחלה.
עם כל צניעותו וענוותו — היה ממעצבי דמותה של גבע בראשית ימיה ומאלה שהטביעו את חותמם על דרכה והתפתחותה.
הסתלק אחד מאחרוני הראשונים. מעשיו וזכרו ישארו טבועים בגבע ימים רבים.
א. נ.